מאמר דעה מאת מיכאל פואה, יו"ר "בוחרים במשפחה"
"בשבוע שעבר פרסם משרד המשפטים את טיוטת התקנות להפעלת מאגר רישום הביציות – צעד שנעשה בעקבות עתירה שהגשנו, במסגרת התחייבות המדינה לבג"ץ. באותו רגע נזכרתי בדיון הראשון בו פתחנו את המערכה להשבת מקומה הטבעי של ההורות – כהשתקפות של מציאות ביולוגית ועובדתית, ולא כתוצר של הגדרות משפטיות שרירותיות.
בעתירה 909/20 (פואה נ' מדינת ישראל), שהגשנו לפני כחמש שנים ביקשנו להציב במרכז סדר היום הציבורי את זכותם של ילודים לדעת מיהם הוריהם הביולוגיים. המדינה אמנם התחייבה להקים מאגר רישום ביציות – אך לא התחייבה להפעילו בפועל. לפני 4 שנים הכרחנו את המדינה להקים מאגר רישום מרכזי לבנקי הזרע שהוא צעד חשוב למימוש המטרה הנזכרת, ועתה המדינה נאלצת בעל כורחה להקים גם את מאגר רישום הביציות. כשיצאתי מאולם הדיונים בתם הדיון הראשון בעתירה הראשונה, הרגשתי טפיחה קלה על כתפי. גבר בשנות הארבעים המאוחרות לחייו עמד מולי.
"סליחה, אפשר לשאול משהו?"
"כן", עניתי.
"נשארתי כאן מהדיון הקודם כי הרגשתי שאתם מדברים עליי… אבל לא לגמרי הבנתי מה בדיוק אתם מבקשים".
"ולמה הרגשת שדיברנו עליך?" שאלתי.
"כי יש לי שתי בנות שנולדו מפונדקאות", ענה.
"אני מבין", אמרתי. "אבל אם יום אחד, כשבנותיך יגדלו, הן ירצו לדעת מי האישה שאת המטען הגנטי שלה הן נושאות, מי נשאה אותן ברחמה, מיהם אחיהן ואחיותיהן – האם תוכל לתת להן את המידע הזה? אתה יודע, זו שאלה של זהות – ולפעמים אפילו של חיים או מוות, מבחינה רפואית."
הוא הביט בי בתדהמה ואמר: "האמת, אף פעם לא חשבתי על זה".
"אנחנו כאן," אמרתי לו, "כדי להבטיח שלפחות המידע הקריטי הזה יישמר – כדי שביום מן הימים, אם בנותיך ירצו בכך, הן יוכלו להגיע אליו. כמובן, אם המדינה תאפשר להן".
בדרכי החוצה מבית המשפט לא יכולתי שלא להרהר כיצד ייתכן שאדם שמשקיע מעל מיליון שקלים כדי להגשים את חלום ההורות – מתוך כוונה טובה – לא עצר לרגע לחשוב על טובת הילדות עצמן, ועל האפשרות שהן תגדלנה בתחושת ריק ואובדן, מבלי לדעת מיהם הוריהן.
בישראל יש כיום מעל 150,000 ילדים שמוצאם הגנטי מוסתר מהם. לחלקם עשויים להיות עשרות ואף מאות אחים גנטיים – לפעמים מבלי לדעת כלל זה על זה. חלקם כבר חוו את הזעזוע של מפגש עם אח גנטי לא מוכר, וחלקם חיים בפחד קבוע מפני גילוי עריות לא מכוון.
זו אינה רק בעיה טכנית של מאגרים לא מנוהלים. זוהי בעיה תודעתית – של אובדן ההכרה בקולו של הטבע, במה שהשופט חשין כינה: "משפט הטבע וקול הדם". וכך כתב: "משפט הטבע הוא, שאם ואב מן הטבע יחזיקו בבנם, יגדלו אותו, יאהבו אותו וידאגו למחסורו עד אם גדל והיה לאיש. זה יצר הקיום וההישרדות שבנו – ‘קול הדם’".
צריך לומר בכנות: פירוק התא המשפחתי הוא תוצאה של תהליכים טכנולוגיים וחברתיים מבורכים בבסיסם. שחרור בני אדם מהכרח כלכלי להישאר במסגרת משפחתית – הוא הישג. גם מהפכת הפוריות היא ברכה גדולה לעולם. אך כמו כל ברכה – גם זו עלולה להפוך לקללה אם לא נלווה אליה אחריות מוסרית עמוקה.
המשפחה – ההמצאה האנושית הגדולה ביותר – אינה מובנת מאליה. בעלי חיים אינם מקיימים קשר זוגי ארוך טווח, ולא בונים קשרים בין-דוריים. רק אנחנו, בני האדם, רקמנו את מערכת הערכים הכוללת נאמנות, אחריות, נתינה והכרת הטוב – אלו שהופכים אותנו ליצורים בעלי זהות.
המשפחה היא מיקרוקוסמוס של החברה האנושית: בה הילד לומד לחיות עם השונה – גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, הדור הקודם והבא. המשפחה היא המעבדה הראשונה לפיתוח אנושיות – ממנה נובעת חברה בריאה, מדינה מתפקדת ועולם מתוקן.
הפיכת ההורות לעניין משפטי תוך ניתוקו מהאחריות ההורות הטבעית של גבר על זרעו ושל אישה על בציותיה והתינוק הגדל ברחמה שוחק את ערכי המשפחה עד דק. באירופה, התוצאה היא לא רק התפרקות המשפחה, בדידות ודיכאון – אלא גם קריסה דמוגרפית. שיעור הילודה צונח מתחת לרף הקיום – פחות מ-2.1 ילדים לאישה – והחברה נאלצת להישען על הגירה מסיבית, לעיתים במחיר שינוי פניה באופן בלתי הפיך.
ישראל, נכון להיום, מהווה את היוצאת מן הכלל – מדינה מערבית בה ערכי המשפחה עדיין חיים ונושמים, והילודה עוברת את המספר שלוש ילדים למשפחה. זהו נס של אמון, של אופטימיות, של שמחה בחיים – והוא אינו מובן מאליו. הוא תלוי בבחירות שלנו.
אם חפצי חיים אנחנו – עלינו לבחור במשפחה ממקום מחודש: להבין שסט הערכים המשפחתי אינו שמרנות ישנה, אלא תשתית לצמיחה אנושית ולבנייה מוסרית. תשתית שיש להגן עליה, לטפח אותה ולהעביר אותה הלאה".
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
