מאמר דעה מאת חניט שגיא, קרימינולוגית שיקומית, מנהלת המסגרת הפלילית, יו"ר עמותת הקרימינולוגים השיקומיים, סא"ל (במיל')
לאחרונה אנו עדים לגל עליה של מקרי אובדנות בצה"ל. ואני אומרת. לא מפתיע.
אנחנו במלחמה כבר כמעט שנתיים. חיילים נהרגים כמעט כל יום. חטופים עדיין מתחת לאדמה.
לאחרונה אנחנו עדים להצהרות על הרצון להאריך גיוסם של לוחמים לאור המצב. הצבא מכוון כולו ללחימה ולמבצעיות. המפקדים עם הפנים קדימה.
ובדרך…יש לנו חיילים. ילדים בני 18 או אנשי מילואים שמתגייסים לשרת את 'הכאוס' הזה. עם בעיות אישיות שלהם כמו חברה שעזבה, חוסר בכסף, הורים חולים, בית שנפגע מטיל, בעיות נוספות אל מול פחד מלחימה, פחד מהמוות ועמידה מול לחץ חברתי ומצב מדיני צבאי מטורף.
אז מי הם, "הקטנים" שיעלו בעיות "זוטרות" למפקדים שלהם. מי הם "הקטנים", שיגידו לחברים שלהם שהם מפחדים ומסרבים פקודה או נפקדים? איך הם יעמדו בלחץ הזה? ועוד עכשיו ששמעו שיתכן שימשיכו את גיוסם של הצעירים ולמלחמה אין סוף. חלקם לא יעמדו בלחץ הזה. ויעדיפו לפגוע בעצמם.
התאבדות אינה מתקיימת בגלל אירוע אחד בודד. אנשים מבצעים אובדנות, בגלל עומסי נפש רציפים. זה לא שקם אדם פתאום בחייו, שמע שמאריכים את הגיוס, וזהו. החליט למות. לא . אבל הילדים-גברים האלה מגיעים עם רקע, עם משקעים, עם פצעים שעצבו להם חוסן. ולפעמים קצת פחות. וכולם מגיעים לאותו קו. קו הגיוס. דווקא בתקופה זו יכולה לעמוד סתירה בין הדרישות – דרישת הצבא ללוחמים. ובפרט לאור נפילות החיילים, אל מול דרישות וקשיי החייל – שאולי בעבר, בתקופה טובה יותר לא היה מתגייס או היה מתגייס עם קה"ס (קשיי הסתגלות). המעטפת והלחץ, וכל המפורט יכולים להוות קטליזטור לאובדנות.
גורמי הצבא עכשיו יחקרו את המקרים, יבדקו היכן ואיך בדיוק בוצע המוות עצמו – האם בביתו או בבסיס, ונסיבות נוספות אם ניתן להגיע אליהם שיעדו על המצב הנפשי של החייל. על פניו, אולי הצבא הוא לא הגורם הישיר והבלעדי לאובדנות. אבל הוא יכול בהחלט להיות התורם וכל ההחלטות המדיניות סביב המלחמה והמשך הגיוס – בהחלט תורמים אופציונאליים.
אז מה עכשיו? מפקדים, תשומת לב מרבית לאנשים שלכם למרות המטרות המבצעיות שמובילות את הלחימה. אפילו לשם מפקד בכיר שזה יהיה תפקידו בנוסף לתפקידו הייעודי – תשומת לב, תשאול חיילים, בדיקת נושא הת"ש, השלישות. 'האימא והאבא' של החיילים בבסיס. במקביל הייתי ממליצה להוסיף קב"נים במילואים או סדירים ביחידות קרביות, להרחיב שיחות 'ווינטלציה' ושיחות אישיות. לדבר על הפחד. לדבר על ההשפעה והלחץ החברתי. לדבר על הדברים הכואבים. על מוות של חברים. על הפחד של "הותר לפרסום". והורים או בנות/י זוג – אם יש ספק, אין ספק – לפנות למפקדים או לקפ"צ (קצין פניות הציבור) ולעדכן אם מרגיש לכם שמשהו לא בסדר עם החיילים. לזכור. שכולם ילדים. שהגיעו לצה"ל בתקופה הכי קשה במדינה.
תמונה: Alexi J. Rosenfeld / Getty Images
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
