דפנה שקורי, אלמנתו של רס"ן דוד שקורי שנפל ברצועת עזה, מספרת לחדשות NTD עברית, על דוד ז"ל, ועל האתגר העומד בפניה להמשיך לקיים חיים עם ביתם בת השנה ועשרה חודשים, למרות השכול.
דפנה מספרת: דוד היה אדם עם חיוך תמידי על הפנים. גם אם לעיתים היו לו אי הסכמות עם הצד השני, הוא תמיד הסתכל על דברים בפן החיובי. הוא היה סגן מפקד גדוד הנדסה קרבית 601, חטיבה 401 ושרת בצבא קבע במשך 13 שנים. בעצם מתחילת הלחימה, הגדוד היה ברצועה ולקח חלק משמעותי מאוד בלחימה. ב-6 לפברואר כחלק מחשיפות מנהרות האונר"א, בשכונת 'רימל' בצפון הרצועה, הוא היה אחראי על פיקוד אחת מהמנהרות שבה היו כל המחשבים של האונר"א. תוך כדי ביצוע המשימה, הוא נורה על ידי צלף.
לדעתי הדבר המרכזי והעיקרי שדוד היה רוצה לדעת הוא שאני ויהלי ממשיכות בחיינו ומסתכלות קדימה בחיוב, ושאנו וכל המשפחה מאוחדים ושאיננו נמצאים כל היום בצער. עד כה התעסקנו גם הרבה מאוד עם ההנצחה שלו כך שזה גרם להשכיח מעט את הכאב, אבל גם להתעסק בו.
אני חושבת שאחד מהדברים המרכזיים מבחינת התחושות והמחשבות ברגע שזה קורה, זו תחושת בדידות, וזה לא משנה כמה הייתי ועדיין אני עטופה במשפחה וחברים והטיפול בביתי הקטנה. בסופו של דבר האדם שהכי קרוב אליי כבר לא נמצא. הבן זוג שלי שהייתי משתפת אותו בכל דבר – איננו. וזה שונה, לא משנה מה יגידו, זה שונה מחברה הכי טובה או מאימא, אחות קרובה… זה האדם שידעתי שתמיד אין בו שיפוטיות ותמיד אנחנו ביחד בכל דבר. זאת התחושה הראשונה. ועם כל הצער השתדלתי להכניס לי לראש כל הזמן מההתחלה, שיש לי ילדה קטנה, היום היא בת שנה ועשרה חודשים, אז היא הייתה בת שנה וחודשיים – ושאני צריכה להמשיך לגדל אותה ואני לא רוצה שהיא תגדל בעצב, זה בעיקר. אז מיד ניסיתי להתעשת ולהבין את הסיטואציה. להבין בצורה הכי פרקטית איך אני ממשיכה מכאן וזה משהו שעזר לי באופן אישי להתקדם מהבחינה של התחושות.
ב-8 החודשים האחרונים פעלנו המון למען הנצחתו. אחד הדברים המרכזיים הוא הקמת גינת הנצחה במרכז הטניס בירושלים. דוד היה שחקן ומדריך טניס ושיחק באופן מקצועי עד לגיוסו לצה"ל ב-2011. הוא היה בחמישייה המובילה בארץ בטניס, אך הוא וויתר על התמקצעות בטניס לטובת הגיוס לצה"ל.
בנוסף, בהלוויה, קצינה ששרתה עם דוד הביאה לנו מדבקה לזכרו של דוד: "לעשות הכול עם חיוך" שהיא יצרה. המדבקה הזו מופיעה בהרבה מאוד מקומות בארץ. זה מדהים כי לא רק אנחנו ראינו את החיוך ואת טוב הלב שלו – אלא כל הפקודים שלו.
מה שעוזר לי כיום הוא שאני משתתפת גם במפגשים וסדנאות ריפוי של עמותת "קובי מנדל", לאלמנות. מפגשים שמחזקים ומאחדים ותורמים לתחושה טובה ולהקלה, ולו במעט, על הכאב. המפגשים והסדנאות מתקיימים במקומות שונים. אני חושבת שהחוזק במפגשים הוא שנקודת המוצא היא שכולנו, כל האלמנות מבינות אחת את השנייה בצורה הכי טובה. גם אם אני נמצאת עם מישהו קרוב מאוד מהמשפחה או חברה – היא לא תבין אותי כמו מי שחוותה את זה בעצמה. אז זה יוצר לנו קבוצה שהרבה יותר נוח לשתף ולדבר ולהזכיר. אני יכולה להגיד מהמקום שלי, יש לי ילדה קטנה והחשש שלי: מה היא תזכור? אז הרבה פעמים יוצא לי להתייעץ גם עם אימהות לילדים באותם הגילאים בשאלה איך הן מתכננות לפעול, מה הן מתכננות לעשות. ואני משוחחת גם עם אימהות לילדים בגילאים גדולים יותר. זה באמת המקום להתייעצות בו על הכול, זה מקום שמרגיש הכי בנוח יותר מכל מקום אחר.
בעמותת "קובי מנדל", מעל 1,000 משפחות שכולות לוקחות חלק בפעילויות השונות לאורך השנה. העמותה הכפילה את פעילותה מפרוץ מלחמת חרבות ברזל. מטרת המפגשים של העמותה היא לעבור תהליך של עיבוד הכאב וליווי רגשי, יחד עם קבוצת השווים, השותפים למעגל השכול. יצירת קהילה באמצעות קבוצות שיח והעצמה, לצד פעילות חווייתית שמטרתה לתת כמה רגעים של חסד ושמחה ביחד עם הכאב האישי והחוסר.
*התמונה באדיבות המשפחה.
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
