חלפו יותר משנתיים מאז אסון ה-7 באוקטובר. צעירים וצעירות רבים שיצאו לחוות את מסיבת הטבע – נובה לא שבו לביתם, וחייהם נגדעו באכזריות. אך חלק מבין אלה שכן שרדו, למרות הטלטלה, למרות הזיכרונות הכואבים – מצאו בתוכם רצון עמוק להעניק אהבה, ליצור משמעות בחיייהם.
זהו סיפורו המרגש של אנטוני מוסטובסקי, עדות של אדם שבחר, למרות הכול, להמשיך לראות את האור.
מוסטובסקי: "בלילה של 5 באוקטובר, יצאתי מתל אביב יחד עם 14 חברים למסיבת נובה. הגענו למקום סביב השעה 23:00. לרובנו זו הייתה מסיבת טבע ראשונה; כולנו היינו בני 19–20. התמקמנו, רקדנו, הסתובבנו במתחם ונהנינו מאוד לאורך כל הלילה.
בשעות הבוקר המוקדמות המוזיקה נעצרה לפתע לשמע אזעקות וירי טילים. הודיעו לנו לפנות את המקום. בהתחלה לא נלחצנו ולקחנו את הזמן, אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לזוז משם. התחלנו ללכת לכיוון ארבע המכוניות שבהן הגענו למסיבה.
כל מכונית יצאה לדרכה. אני נסעתי עם עוד ארבעה חברים. התחלנו לנסוע לכיוון צומת עלומים, ושם התחילו לירות עלינו. הרבה מאוד מכוניות נתקעו בפקק לפנינו מה שעיכב אותנו אבל בכך גם לא נפגענו. שמענו יריות מטורפות, קרובות מאוד. יצאנו מהרכב והחלטנו לחזור לאחור. בשלב הזה ראינו רכב אחד שהצליח להסתובב; אדם זר שהצליח לבצע פניית פרסה בזמן. עלינו אל תוך הרכב שלו, אני והחבר'ה שלי, והתחלנו לנסוע חזרה לכיוון המסיבה.
בדרך, בזמן שאנחנו מנסים להבין מה עושים, התחילו יריות מכל מיני כיוונים. לא הבנו בכלל מה קורה. החבר שלנו, שיצא לפנינו, שלח הודעה בקבוצת הוואטסאפ שלא נצא בשום אופן וכי הם בתוך מארב של מחבלים. אבל אנחנו עדיין לא לגמרי הפנמנו. אני אישית לא לקחתי את זה ברצינות וחשבתי שהוא מגזים או לא מתאר את המציאות בדיוק. שתי דקות אחר כך זה כבר תפס גם אותנו – יריות מכל עבר.
חזרנו לאזור המסיבה, וגם שם כבר היה פקק נוראי, כאוס מוחלט ובלבול שאי אפשר לתאר. בכניסה למתחם ניסיתי לעזור לפצועים ככל שיכולתי, אני חובש בצבא. היינו מוקפים באנשים מבוהלים ופצועים, רכבים שננטשו, ושוטרים שעמדו שם ולא ממש הבינו מה קורה סביבם. בשלב מסוים אחד השוטרים צעק לכולם להתחיל לברוח מזרחה, אל הצד השני של אזור המסיבה. התחלנו לצעוק לאנשים סביבנו לברוח לכיוון הזה. הייתה שם דרך עפר שיורדת מהכביש לשטח הפתוח, והתחלנו לכוון אנשים לשם.
חברים שלי עלו לרכב עם אותו בחור שהסיע אותנו קודם והתחילו לנסוע. אני באותו רגע הייתי בטלפון עם אמא שלי. אמרתי להם לנסוע לגבעה מסוימת, מקום שיכולנו להיפגש בו, אני פשוט רצתי לשם. כשהגעתי – הם כבר לא היו שם. מצאתי את עצמי לבד לכמה רגעים ואז פתאום ראיתי שני חברים אחרים שלי שהיו איתי במסיבה ושהצליחו לברוח לכיוון. המשכנו בבריחה שלושתנו.
כל הזמן נשמעו יריות. אנשים רצו בשדות. טילים נורו גם כן. והיו מחבלים בכל האזור.
החלטנו לעצור לרגע ולהסתתר. היינו בשדה יבש מאוד, האדמה הייתה חרושה בתעלות קטנות, כמו חריש של טרקטור. הסתתרנו בתוך התעלות האלה. זה היה ממש באמצע השדה. בזמן שהיינו שם, עברו בשטח הרבה מכוניות, אבל פחדנו להרים את הראש ולא ידענו מי בתוך הרכבים, אז שמרנו על פרופיל נמוך והתחפרנו כמה שאפשר. נשארנו שם, קפואים, מבולבלים ומפוחדים, במשך חמש שעות.
בקבוצת הוואצאפ של מסיבת הנובה קיבלתי מספר טלפון של רמי דוידיאן, “המלאך” שהציל אותנו. שלחתי לו את המיקום שלנו וצירפתי תמונות של המקום שבו התחבאנו. הוא הגיע אלינו אחרי כחמש שעות.
כשזיהיתי שזה באמת הוא, יצאנו מהתעלות ורצנו לרכב. הוא הסיע אותנו לכיוון פטיש. בדרך העביר אותנו לצוות נוסף שלו, עוד אנשים שהתנדבו לסייע, והם הסיעו אותנו למושב פטיש, אל תוך בית בטוח. כך בעצם ניצלנו.
אני חושב שהיום הזה, עבורי ועבור כל החברים שלי שהגיעו איתי למסיבה, הוא מתנה, וזה אולי נשמע מוזר, אבל זו האמת האישית שלי. יצאנו 14 חברים — וחזרנו 14. עבורנו זה נס של ממש.
מאז אותו יום כולנו התבגרנו בבת אחת. היום הזה חיבר בין כולנו בצורה עמוקה ומיוחדת; אנחנו נפגשים הרבה, ותמיד דואגים להזכיר לעצמנו את הנס שעמד לצידנו, ואת כמה אנחנו ברי מזל להיות חיים.
אנחנו יודעים שיש רבים שלא חזרו. יש כאלה שחזרו פצועים בגוף או בנפש, והחיים שלהם לעולם לא יהיו כפי שהיו. אנחנו, שרדנו תופת, רצנו בין כדורים וטילים, ובכל זאת חזרנו שלמים וזה לא מובן מאליו.
התפיסה שלי לגבי החיים השתנתה לחלוטין. היום אני אומר לאנשים: תביעו יותר אהבה זה כלפי זה. תהיו אופטימיים יותר. תעריכו את מה שיש לכם. תאמינו בטוב הלב ובכך שיש טוב בעולם. אני כבר לא לוקח שום דבר כמובן מאליו. חשוב לי להיות אדם טוב, להראות את טוב הלב שלי בכל מה שאני עושה. אני פחות מייחס חשיבות לדברים שפוגעים בי ולא נותן להם לקחת ממני אנרגיה.
יום אחרי שניצלתי, חזרתי לשירות הצבאי שלי בצה”ל. המפקדים שלי ידעו על הטלטלה שעברתי והתייחסו אליי בצורה מדהימה – למרות שהיינו בתוך מלחמה וכולם היו עמוסים. אני לא מתלונן זכיתי במתנת חיים".
תמונה: אנטוני מוסטובסקי
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
הרשמו לערוץ הטלגרם
של חדשות NTD עברית כדי
לצפות בתכנים ועדכונים נוספים
כל מה שחשוב לדעת – בערוץ אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש
בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות
ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
