ד', סמל לוחם ביחידה הרב ממדית, שנפצע לפני חודשיים בעזה, מספר לחדשות NTD בעברית, על הפציעה ועל הגעגוע ליחידה לחבריו, ועל הפעילות שהוא מקיים להנצחת חבריו לצוות שנפלו.
הנה דבריו: "אני לעולם לא אשכח את רגעי הכניסה ללוחמה בעזה. זה היה יום הזיכרון לחללי צה"ל. בשעה שעמדנו בצפירה יחד כל הצוות שלנו, ברגעים המשמעותיים האלה, עלו בי תחושות עצומות של נחישות והבנה ברורה שאני הולך לבצע וליישם את כל מה שהתאמנתי עליו במהלך הכשרתי.
כשהמלחמה פרצה הייתי עדיין בתהליך הכשרה. אחרי שראיתי את כל אירועי הטבח באוקטובר, זה גרם לי לתסכול רב. באותם ימים, הדבר היחיד שרציתי היה להילחם למען המדינה. לצערי לא ניתנה לנו הזדמנות כי היינו צריכים להמשיך בהכשרתנו שהייתה מאוד קשוחה. אך ההזדמנות הגיעה, ולשמחתי בדיוק כשהייתי מוכן לה. הרגשתי שאני סוף סוף מצליח לתרום למען המדינה.
משימתנו האחרונה הייתה להקים מארב למחבלים. התכוננו למשימה וידענו את מטרותיה החשובות. במהלך הסריקה של הבית המיועד, ותוך כדי שאנו עולים במדרגות לקומה השנייה, הלוחם הראשון בכוח שלנו דרך על חוט במדרגה האחרונה. החוט הפעיל מיידית מטען של 50 ק"ג חומר נפץ שמתפוצץ עלינו. עפתי מהקומה השנייה ומאותו רגע לא זכרתי כלום, רק את רעש המסוק.
כשהתעוררתי לאחר יומיים, הדבר ראשון שחיפשתי היה הנשק שלי. ואז סיפרו לי שאני פצוע בבי"ח. שאלתי המון שאלות. נמסר לי על 4 מחבריי לצוות שנהרגו. אני נפצעתי בעין אחת שעכשיו איני רואה בה, וגם בכתף וגם רסיסים בגוף.
כפי שציינתי, עברנו הכשרה מאוד קשוחה, ולמרות הידיעה שקיים סיכון במשימתנו, ולמרות שאתה מודע לכך שאתה עלול לאבד חברים ואת חייך, עדיין, הידיעה על איבוד החברים קשה מאוד. אני אומר לכם בוודאות שהחברים שלי הם "מלח הארץ"! הם היו חזקים ומעולם לא חשבתי שיקרה להם משהו! אבל אנו כולנו בחרנו להיות קרביים וזה המחיר!
אני מרגיש שאני צריך להמשיך את דרכם ולהנציח אותם. אני באופן אישי התחלתי לבקר בבתי ספר, וגם מגיע לאוכלוסיות שונות, שם אני מספר את הסיפור שלי ושל חבריי לצוות. אני מרגיש שההרצאות האלה מעצימות את התלמידים ונוטעות בהם המון מוטיבציה והבנה עמוקה של הצורך במתן שרות למדינה.
אני משתף בהרצאותיי על "אחוות לוחמים" שקיימת בינינו ועל רקמת היחסים המופלאה שנקרמה בינינו. ואיך היינו פעמים רבות "אחד על אחד", לילות שלמים בניווטים, ולחמנו "כתף אל כתף" בלחימה עצימה, ואיך אני מתגעגע לכולם. למעשה מה שאני רוצה להעביר להם הוא שמה שמחזיק אותך בלחימה הקשה הוא הצוות שלך – חד משמעית. כשהיו קשיים דיברנו בינינו והתייעצנו אחד עם השני על הכול וכרגע זה חסר לי מאוד. זו משפחה לכל דבר.
השאיפה שלי היא להמשיך לקיים הרצאות לתלמידים ולכל מי שחפץ. היום אני כותב ספר על עצמי. אם לפני שבועיים הייתם אומרים לי שאני אכתוב ספר, הייתי צוחק לכם בפנים. אך לאחר הפציעה הרגשתי שאני מאוד רוצה לפרוק דברים, לחשוף ולספר על לעצמי ועל הצוות.
ברצוני להעניק לנופלים את הכבוד המגיע להם ואני רואה זאת כזכות שנפלה בחלקי להנציח אותם ואת גבורתם!"
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
