והנה סיפור הנוגע לסוגים רבים של חוסן אישי. שוחחנו עם ברברה גיטנשטיין, נשיאה בדימוס של אוניברסיטה בניו ג'רזי בארה"ב, ומחברת הספר: Experience is the Angled Road — Memoir of an Academic.
היא גדלה בבית יהודי, להורים שעברו מצפון ארה"ב ללב הדרום, לעיירה קטנה בשם פלורלה במדינת אלבמה.
מסע חייה שהוביל אותה לעמוד בראש מוסד להשכלה גבוהה התאפיין בקשיים ובאירועים מאתגרים. לדבריה, כמה מהם סייעו לה לפתח את מיומנויותיה המקצועיות ואחרים פתחו בפניה הזדמנויות משמחות.
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
תודה רבה קווין שהזמנת אותי לתוכנית. ובכן חלק מזה היה להיות שונה כל כך מהסביבה ומהנסיבות שבהן גדלתי, והוריי כפי שציינת היו ממנהטן, הם היו "ינקים", הם היו יהודים וחיינו בעיירה קטנה בדרום אלבמה, שבה ההבדל העיקרי היה בין מתודיסטים לבפטיסטים. אז היינו צריכים ללמוד לפלס את דרכינו ואנשים היו צריכים ללמוד להתמודד איתנו. נוסף לכך הייתי ילדה שהתעניינה מאוד בכל מיני נושאים תרבותיים ואינטלקטואליים שזה לא היה דבר אופייני לסביבה. כל זה יצר מעין תחושה של הפרדה ושוני, כך שאף פעם לא הייתי חלק מקבוצה. כלומר, הייתי תמיד השונה ו"המוזרה שבחדר", אם זו היהודייה היחידה, או האישה היחידה, או בת הדרום היחידה.
ברברה, בואי נמשיך הלאה. הצלחת להתגבר על מכשולים אישיים שונים, כמו גם על מכשולים היסטוריים שונים, האם תוכלי לספר לנו על כך וכיצד הם עזרו לך לסייע להנהלת האוניברסיטאות להתמודד היום עם אתגרים העומדים בפניהם.
ובכן אחד הדברים שלדעתי הוא חשוב לא רק למנהלים אלא עבור צעירים – זה לפתח חוסן. פיתוח חוסן נובע תמיד מהתמודדות עם אתגרים ומהתגברות עליהם, ומללמוד להתבונן פנימה כדי להתחזק. האובדן הגדול הראשון שלי היה כשהבנתי שאיני הולכת להפוך לכוכבת אופרה. חשבתי שאהיה זמרת גדולה. אני אוהבת מוסיקה קלאסית אבל פשוט לא היה לי קול מתאים.
האקדמיה הייתה זקוקה לך.
תודה רבה, אני מקווה שגם אחרים חושבים כך. אבל גם התמודדתי עם אתגרים אישיים. אחד האתגרים הכואבים ביותר היה ההתמודדות עם מחלת האלצהיימר של אמי. אמי לקתה באלצהיימר בגיל צעיר והיא נפטרה בגיל 69ֿ, כמעט 12 שנה לאחר שאובחנה. כך שהיא באמת איבדה את תחושת העצמי שלה בשנות ה-50 לחייה. וזה היה אובדן שהכאיב לי מאוד.
ברברה, הייתי רוצה לציין רגע מרגש בחייך, רגע שבו אחזת בעדינות בפני אימך שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים, לקחת אותם בעדינות בידייך ואמרת לה שזה עתה פרסמת ספר על ביקורת ספרותית ושהקדשת לה אותו, והיא יצאה לרגע מהאלצהיימר כדי לומר לך: "אין דבר שהיית עושה שהייתי מעריכה יותר מזה". מה ניתן ללמוד מהספר שלך?
אני חושבת שהרגע הספציפי הזה היה אמנם רגע קסום אבל גם רגע מכאיב מאוד, כי כמובן רגע אחר כך היא שוב שקעה במחלה. אבל ללמוד לנצור את הרגעים האלה ולצמוח מהם ולא להיכנע לכאב. אחד הדברים שעשיתי שהיה טעות מרה היה הדרך שבה למדתי להתמודד עם הצער שלי הייתה למחוק באופן מסוים את אימי ולא להצליח לזכור אותה במשך שנים רבות. זה לא בריא לעשות זאת. צריך ממש להתמודד עם הבעיות האלו וללמוד לחפש עמוק בתוך תוכנו כדי למצוא את השמחה שנמצאת שם.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
