מאמר דעה מאת: צבי שלם, פילוסוף עצמאי חוקר ופעיל לשימור מרחב השיח המשותף
המילה דיאגנוסטיקה (diagnostics), המשמשת בעיקר בקונטקסט רפואי, מורכבת משתי מילים יווניות: "דיא" (διά) – "לעבור דרך" וגנוסיס (γνῶσις) –"ידע". כלומר, דיאגנוסטיקה היא "דרך ידע". ידע הנבנה מתוך מידע אמפירי נגיש לכול, לאחר שעבר עיבוד רציונלי במסגרת שיח משותף.
על אף שהמילה גנוסטיקה נגזרת גם היא מ־"גנוסיס" (ידע), הרי שבמובנה ההיסטורי היא מתייחסת לידע סודי. המונח מתאר קו מנחה של אסופת כתות שהתפתחו במאות הראשונות לספירה באלכסנדריה שבמצרים. בכתות הגנוסטיות, הידע הסודי נתפס כהבנה שהעולם הוא כלא. בחלק מן הכתות אף מופיע היפוך של סיפור גן העדן: הנחש מתואר כדמות חיובית, המביאה לאדם את הידע על האל הרע המבקש לכלוא את האנושות. הסנטימנט הגנוסטי עלול לעורר תחושת זכאות לכוח פוליטי לשם עיצוב מחדש של החברה. אלא שכיוון שהידע נתפס כאקסקלוסיבי, אין הוא יכול לשמש בסיס ישיר לדרישת כוח; לפיכך נדרש מנגנון עקיף ליצירת היררכיה חברתית שבראשה עומדים הגנוסטים, כלומר: גנוסטוקרטיה.
העיקרון הבסיסי המנוגד לגנוסטוקרטיה הוא עקרון ההדדיות. עקרון זה אינו מחייב אחידות מחשבתית או השקפתית, אלא קיומה של שפה משותפת וכללי משחק ברורים וידועים לכל, המאפשרים אינטראקציה שוויונית בין בני האדם. כללים אלה הם התנאים ההכרחיים לקיומן של ביקורת והנמקה.
במישור השיח על המציאות החומרית, ההדדיות מחייבת הישענות על ידע דיאגנוסטי – ידע המושתת על מידע אמפירי נגיש לכל, הנידון במסגרת שיח רציונלי המשתמש במושגים כגון הכללה ועקביות. במישור הערכי, ההדדיות מחייבת ערכי יסוד – כגון איסור הונאה – ולצדם ריסונים ומחויבויות הנובעות מן התרבות הספציפית, יחד עם הכרעות המצפון והאמונה של הפרט. מרחב השיח ההדדי, הוא התשתית לחברה משגשגת: חברה המתואמת עם המציאות החומרית ועם כבוד לרוח האדם.
יודגש כי קיימות תצורות מגוונות של ניכוס כוח פוליטי, שבהן ההצדקה עשויה להיות פגומה מבחינה רעיונית אך עדיין כנה מבחינת האדם המנכס אותה. כך, למשל, מלך הטוען כי "נבחר על ידי האל" פועל מתוך אמונה פנימית בכנות טענתו.
לעומת זאת, בגנוסטוקרטיה מתקיימת הבחנה חדה בין חוויית הזכאות הפנימית לכוח מוחלט לבין ההצדקה החיצונית המוצגת כלפי הזולת. מאחר שההצדקה החיצונית אינה יכולה להישען על עיקרון כללי ומשותף, ואף לא להתבסס ישירות על הידע הסודי שבו מחזיק הגנוסטוקרט, היא נאלצת להתבסס בהכרח על הונאה.
על כן, שתי הדמויות המרכזיות במאמר זה הן האדם ההדדי והגנוסטוקרט. הדיון יבחן את הרקע ההיסטורי למתח ביניהם, ולאחר מכן יתמקד בהופעתו ובהשלכותיו בחברה המערבית בימינו – ובישראל בפרט.
האדם ההדדי והגנוסטוקרט: פריקלס ורוסו כצירי יסוד במחשבה הפוליטית
עקרון השוויון בפני החוק מעוגן בעקרון ההדדיות, המאפשר גם ביקורת החוצה עמדות כוח. נאום ההספד של פריקלס מן המאה החמישית לפנה״ס מהווה נקודת ציון מרכזית בהקשר זה:
"ואנו, האתונאים, גם אם אין בידינו ליזום [מדיניות ציבורית], מסוגלים בכל זאת לשפוט; ובמקום לראות בדיון מכשול בדרך למעשה, אנו רואים בו תנאי מוקדם שאין לוותר עליו לכל פעולה נבונה." המשמעות של ביקורת היא זכאות להנמקה על בסיס עקרונות מוסכמים (בסיום המאמר יובאו התרגום לאנגלית שממנו נלקח הציטוט, הנוסח המלא וקישור ישיר למקור; וכן יובאו שם גם יתר המקורות).
הגנוסטוקרט אינו מכיר בקיומו של מרחב שיח משותף שעלול לאפשר ביקורת עליו. משום כך הוא עוין כל נורמה באשר היא, ואף את עצם הרציונליות האוניברסלית. זהו הקו שמקדם ז׳אן־ז׳אק רוסו. בשנת 1750 התפרסם המאמר שהביא לפרסומו, מאמר על המדעים ועל האמנויות. משפט הסיום שלו מבחין בין שני "עמים", שלפיהם מתפלגת החברה: "האחד ידע לדבר נכונה, והשני ידע לפעול נכונה".
מכאן נולדת חלוקה יסודית: "המדברים" ו"הפועלים". מי ששייך אל הפועלים אינו רשאי לדרוש הנמקה מן המדברים. בבחינת "נעשה ונשמע" ל "מדברים". בכך מונחת אבן יסוד לגנוסטוקרטיה מודרנית.
בספרו האמנה החברתית רוסו דוגל במפורש ב"מחוקק" שאינו נדרש להישען על הנמקה רציונלית. הוא מפתח את רעיון ה"רצון הכללי", שלכאורה תואם את העיקרון ההדדי – אך רק לכאורה. ההדדיות, היוצרת מערכת אורגנית מורכבת של יחסים אנושיים, מוחלפת בשם עצם מופשט: "הרצון הכללי". המערכת של רוסו בנויה כך שה"מחוקק" יכול לטעון כי הוא המייצג והמוציא לפועל של אותו "רצון כללי". זוהי הפשטה המשרתת ומצדיקה מהלך גנוסטוקרטי, המאיין את אפשרות הביקורת על "המחוקק". זוהי מעין "דיקטטורה של הרצון הכללי", בהקבלה לייצוג הכוזב המרקסיסטי של "דיקטטורת הפרולטריון".
הלחם והחמאה של הגנוסטיקה המודרנית – שלוש הטכניקות המרכזיות
כפי שראינו, רוסו מנכס את ערך השיתופיות באמצעות המונח "הרצון הכללי", מרוקן אותו מתוכן ממשי, והופך אותו לתלבושת שבה מתעטף המחוקק הגנוסטי. במקביל, מתבצע מהלך של ייצוג אוכלוסייה: אצל רוסו – ייצוג כלל האוכלוסייה; ואילו במרקסיזם – ייצוג פלח מהאוכלוסייה במאבק אלים מול שאר החברה. בשני המקרים, פולחן ערכים מרוקנים (למשל ערך השיתופיות הנ"ל) וייצוג אוכלוסייה כוזב יוצרים את הדינמיקה הקריטית של ביקורת חד־כיוונית – התשתית של ההיררכיה הגנוסטוקרטית.
פרופ’ סטיבן פינקר אמר לאחרונה: “אין לי דבר נגד גיוון, שוויון והכלה. אבל כפי שוולטר אמר על האימפריה הרומית הקדושה: היא לא הייתה קדושה, לא רומית, ולא אימפריה.”
כלומר, גם בזמננו הולך ומתברר כי ערכים ליברליים מרוקנים מתוכנם המקורי ומולבשים בהם תכנים חדשים ולעיתים אף הפוכים.
ניתן לנסח כך את שלוש הטכניקות המרכזיות של הגנוסטיקה המודרנית:
● פולחן ערכים מרוקנים
● ייצוג כוזב של אוכלוסיות
● ביקורת חד־כיוונית
בפרקים הבאים נבחן כיצד טכניקות אלה מיושמות הלכה למעשה במציאות העכשווית.
ג'ודית באטלר: אדריכלות גנוסטוקרטית הלכה למעשה
דוגמה מרכזית היא ג'ודית באטלר. אחת האקדמאיות המצוטטות והמשפיעות ביותר כיום. היא השפיעה במיוחד בתחום "תיאוריית הקוויר" הידועה גם כ "אידאולוגיית המגדר". לדבריה, "להבין את חמאס/חיזבאללה כתנועות חברתיות שהן פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק מהשמאל הגלובלי — זה חשוב ביותר." הצהרה זו חוזרת למעשה, כהד על תפיסתו של מישל פוקו, אבי הפוסט־מודרניזם, שתמך במהפכה האסלאמית באיראן, ובסיסמה הידועה לשמצה: "קוויר פור פלסטיין".
לרבים נדמה כי ליברלים חותרים לצדק ולחירות, בעוד שפרוגרסיביים הם כביכול "היפר־ליברלים" המבקשים "עוד יותר" צדק וחירות. לכן, שימוש כזה במונח "פרוגרסיביזם", באופן שמכליל בו את חמאס, עשוי להפתיע רבים, שהרי לכאורה, אין קשר בין חמאס לבין נושא זכויות ההומוסקסואלים, המזוהה עם באטלר. ההקשר לשיטתה הוא שפרוגרסיביזם מחייב את פירוק הליברליזם, ובמובן זה חמאס נתפס כבעל ברית. ההכרה שלפיה ייצוג ההומוסקסואלים הוא בראש מעייניה, איננה אלא ביטוי להפעלת הטכניקה של ייצוג כוזב של אוכלוסיות, משולבת בפולחן ערכים מרוקנים, כגון סובלנות.
ניתן לראות במונח "פרוגרס" עצמו דוגמה לפולחן ערך מרוקן, שכן הוא מצהיר על "התקדמות", אך נמנע מלפרט לאן היא אמורה להוביל, מה עליה לפרק ומי נחשבים לבעלי ברית פוטנציאליים בדרך.
לעומתו, מקור המונח ליברליזם הוא בחירות, והוא כולל ערכי יסוד כגון רציונליות ושיח חופשי – מרחב לאינטראקציה אורגנית של האדם ההדדי. פרוגרסיביזם, שמקורו במילה Progress ("התקדמות"), נשען על ההנחה שיש מי שיודעים בוודאות לאן ההיסטוריה אמורה להתפתח, אך הם פטורים מן החובה לנמק מדוע או להציג תכנית קונקרטית לעתיד זה.
הגנוסטוקרט לעולם לא יציג תכנית קוהרנטית, שכן עצם הצגתה במרחב השיח המשותף תחשוף אותה לביקורת ולדרישה להנמקה – דרישה שבעולמה של גנוסטוקרטיה אינה אמורה להתקיים כלל. מכאן גם נובעת העמימות בין ליברליזם לפרוגרסיביזם: הפרוגרסיביזם מנכס לעצמו מושגים ליברליים, מרוקן אותם מתוכנם המקורי ומטעין אותם בתוכן חדש.
בנוסף, המושג פרוגרסיביזם משמש כמכשיר התקפה, שכן, כל מי שמותח ביקורת מוצג אוטומטית כמי שמתנגד לקידמה, בהתאם לעיקרון היסודי של ביקורת חד־כיוונית. במובן זה, חיוביותו המדומה של "הפרוגרס" הופכת בפועל לקמפיין שלילי, כללי ועמום נגד הקיים – קמפיין שניתן להתאימו בקלות לקהלי יעד מגוונים.
ספרה של ג'ודית באטלר "צרות של מגדר" נמנה עם שלושים הספרים המצוטטים ביותר במדעי החברה. באטלר מתארת בו במפורש את האפקטיביות של ניכוס עיקרון האוניברסליות כפולחן ערך מרוקן. מושג זה נולד בליברליזם, ולכן, לדבריה, לא עורר אצלה חיבה בתחילה. עם זאת, בשלב מסוים הבינה כי לאוניברסליות יש "שימוש אסטרטגי כמושג בלתי־מהותי וקטגוריה פתוחה". שימוש כזה, לטענתה, מאפשר "לזמן מציאות שעדיין אינה קיימת".
אלא שבאטלר אינה מגדירה מהי אותה "מציאות שעדיין אינה קיימת". במרחב חלש בחשיבה ביקורתית אין זה "באג" אלא פיצ'ר: העמימות עצמה מגינה עליה מפני ביקורת. גם ללא הגדרה, היא מספקת גזר לשותפים ומקל למבקרים – השותפים זוכים בתחושת שבטיות ועליונות, בעוד המבקרים מתויגים כחשוכים ונחותים.
כאשר חוויית השבטיות הזו נטמעת במוסד מסוים, היא מתחילה לעצב בהדרגה את מערכת האינטרסים של חבריו, והופכת לכוח ממשי ההולך ומתעצם – גם ללא רגע מהפכני ברור שניתן היה להתנגד אליו. אפקט "בישול הצפרדע" מתאפשר משום שהבסיס כאן איננו רעיונות קוהרנטיים, אלא משחקי קונוטציות, שייכות וזהות.
מימדים אלה, שרציונליסטים נוטים לראות בהם הסחת דעת, הופכים אצל באטלר למרחב פעולה אסטרטגי לעיצוב מחדש של תפיסות, מוסדות, ולבסוף – של החברה כולה.
באותו ספר באטלר מסבירה גם את אחת האסטרטגיות שלה לפירוק השפה:
"הריבוי הבלתי מוגבל של המינים כרוך מבחינה לוגית בשלילה של המושג 'מין' כשלעצמו.
אם מספר המינים יתאים למספר האנשים הקיימים, אז למושג 'מין' לא תהיה עוד כל משמעות כללית:
המין של כל אדם יהיה תכונה ייחודית לחלוטין, ולא יהיה עוד ניתן להשתמש בו כהכללה מועילה או תיאורית".
אקטיביסטים המהדהדים את תפיסותיה של באטלר, כל אחד ברמת מודעות שונה למטרתו, ידרשו למשל מפייסבוק להוסיף מגדר חדש לרשימה הקיימת – לכאורה כדי לכבד ולהוקיר את אותו מגדר. אך בפועל מדובר בייצוג כוזב מובהק: מטרת התוספת היא למסמס את עצם משמעות המושג "מגדר".
קשה להפריז בכוח החברתי של ייצוג כוזב של אוכלוסיות. זהו אחד הכלים רבי העוצמה של הגנוסטוקרטיה, שכן הוא מאפשר למסגר כל ביקורת על באטלר או על התפיסה עצמה כהתקפה פוגענית על האוכלוסייה המיוצגת כביכול. כך הופכים המיוצגים המדומים למעין מגן אנושי, שמאחוריו ניתן להפעיל ביקורת חד־כיוונית בלי חשש מחשיפה או התנגדות.
התיאור לעיל מהווה למעשה דוגמה למהלך הגנוסטי של באטלר, ולצידו גם דוגמה להפעלת דיאגנוסטיקה על הגנוסטיקה. אם מהלך כזה לא יתבצע, הגנוסטיקה תמוסס את יסודות השפה שעליהם נשענת הדיאגנוסטיקה עצמה. במקרה של תיאוריית הקוויר של באטלר, מדובר גם בפירוק היכולת לבצע דיאגנוסטיקה אף במובן הרפואי לשאלה הפשוטה: "איך יודעים אם אדם הוא גבר או אישה?" הגנוסטוקרט מאמין כי יש לנהל ג'יהאד נגד המילים שעליהן נשענת השאלה עצמה. היוהרה בתפיסה של זכות לפרק את השפה היא תסביך גדלות על סטרואידים.
מהדהדים אסטרטגיים ברשתות החברתיות בישראל
רובם המוחלט של מהדהדי הגנוסטוקרטיה אינם ממוקדים בעקרונות היסוד שלה, אלא בתחושת עליונות מוסרית המתודלקת באמצעות ביקורתיות על החברה הקיימת ותחושת שייכות ל "שבט הנאור" . חלק מן "המהדהדים" פועלים באופן פסיבי, ואילו אחרים אקטיבי(סט)ים באופן אסטרטגי. קיימים "מהדהדים אסטרטגיים" המודעים לכך שהם עושים שימוש בטכניקות של הנדסת תודעה, ואף מסבירים זאת במפורש כאשר הם סבורים שהם מדברים אל "השבט הנאור".
חגי אלקיים, למשל, הוא "מהדהד אסטרטגי". הוא העביר הרצאת זום בשם "הנדסת תודעה" במסגרת קורס של ארגון "מחזקים" – ארגון המציג את עצמו כמי שמקדם "ערכי שמאל". כך אמר אלקיים:
"אם לא תצאו עם שום דבר אחר היום – תצאו עם הדבר הזה: קודם להבין איך האדם האחר חושב על הסוגיה. ואז, מתוך ההסתכלות שלו, לנסח לו את הבעיה באופן שהתשובה היחידה האפשרית לשאלה שאני שואל אותו היא לעשות את הדבר שאני רוצה שהוא יעשה."
שימו לב: אלקיים מתאר כאן שאלה שהתשובה עליה איננה אמירה מילולית אלא פעולה – "לעשות את הדבר שאני רוצה שהוא יעשה". זו איננה טעות: אלקיים מדגיש כי ייתכן שאדם ישנא את המפלגה שבשמה הוא מבקש שיצביע, אך הדבר אינו משנה כל עוד הוא שם את הפתק "הנכון".
אף שאלקיים בוודאי אינו מתנהל כאילו הוא מאמין שהאל קיים, הוא מביא כדוגמה כיצד ניתן להשתמש בעיקרון של "קדושת הארץ" בפנייה לאוכלוסייה הדתית־לאומית. מבחינתו, אין ערכים מהותיים אלא מילים בעלות "מצלול ערכי" המשמשות כלי לפריצת "קוד ההפעלה" של האדם ההדדי.
הנחש הגנוסטי: אלגוריה לדינמיקה הגנוסטית
קל לנו לתפוס ולחשוב דרך סיפורים. ניתן לתאר את המהלך הגנוסטי כווריאציה על הסיפור התנ"כי של הנחש בגן עדן:
● הגן: מרחב השיח המשותף, המושתת על נורמות משותפות ורציונליות אוניברסלית.
● הנחש הערום מכל חיית השדה מאמין שיש לו ידע סודי גנוסטי, המקנה לו זכות לעצב את המציאות החברתית מחדש להיררכיה שהוא יעמוד בראשה.
● הפרי: ערך שהנחש בוחר מתוך הגן; הוא מנתק אותו משורשיו, מנכס אותו ומעמיס עליו משמעויות חדשות – עד שהפרי, שנקטף מתוך הגן, מעוות עד שהוא משמש כהצדקה לשנאת כל נורמה וכפלטפורמה להכנסת משמעות חדשה לנורמה, המשמעות שהנחש נותן לה.
הפרי יכול להיות כל ערך כמו: אוניברסליות, סובלנות, קיימות ועוד. אונסק"ו, למשל, טוענים כי בכל מוסד אוניברסיטאי בעולם נדרשים "קציני קיימות" שתפקידם לקבוע מה מותר ומה אסור לחקור בשם הקיימות. מהלך גנוסטוקרטי זה מתקדם במדינת ישראל יותר מכפי שרובנו מודעים לו. כך, למשל, כל חוקר באוניברסיטת בן-גוריון מתבקש כיום לפרט לאילו מ־17 מטרות הקיימות של האו"ם המחקר שלו תורם. בכך מוצבות אותן 17 מטרות כסטנדרט השופט את המדע עצמו. הרעיון האמורפי של עליונותן של 17 מטרות (בשמן הרשמי: מטרות ה־SDG, Sustainable Development Goals) מגלם גנוסטוקרטיה רכה, המתגבשת לכדי סמכות מוסרית הולכת וגוברת, ומשם לסכמה בירוקרטית, עד כדי סמכות פוליטית דתית מוחלטת שהיא הגנוסטוקרטיה.
גנוסטוקרטים בחינוך בישראל: הקו הישיר בין מאו דזה-דונג למכללות להכשרת מורים בישראל
מאו דזה־דונג הוא גנוסטוקרט מובהק, כפי שניתן לראות בקטע הבא:
"מלבד המאפיינים האחרים שלהם, הדבר הבולט ב־600 מיליון תושבי סין הוא שהם 'עניים וריקים'. זה אולי נראה דבר רע, אבל במציאות זה דבר טוב. העוני מוליד את הרצון לשינוי, את הרצון לפעולה ואת הרצון למהפכה. על דף נייר ריק נקי מכל סימן ניתן לכתוב את האותיות הטריות והיפות ביותר, לצייר את התמונות הרעננות והיפות ביותר."
מאו תפס את עצמו כבעל הידע העליון, המקנה לו זכות להתייחס למאות מיליוני אנשים כ"ריקים" שהוא זכאי לעצב כרצונו. מאו, כמובן, לא היה רק תיאורטיקן אלא גם מימש בפועל את הגנוסטוקרטיה, ועשרות מיליונים מתו כתוצאה מכך – בעוד לבו עטוף בשכבת טפלון גנוסטוקרטית. אותה שכבת טפלון גנוסטוקרטית היא גם זו שעוטפת את לבם של מי ששמחו ברציחתו של צ'רלי קירק. כפי שאמר מאו: "להיות בלי הדעה הפוליטית הנכונה זה כמו להיות ללא נשמה".
פאולו פריירה, מרקסיסט ברזילאי, שהעריץ את מאו ואת מהפכת התרבות שלו, פיתח שיטה חינוכית המבוססת (במפורש) על שיטותיו. שיטה זו הותאמה לצפון אמריקה בידי הנרי ג'ירו, שחי גם כיום, ומשפיע על אקדמאים מישראל, שטסים כבר ארבעים שנה להרצאותיו בקנדה.
ג'ירו הסביר בראיון את בחירת שם השיטה החינוכית למהפכת התרבות:
"אני חושב שזה באמת התחיל בשיחות עם פאולו. כי דחינו את העיקרון של פדגוגיה רדיקלית. הנקודה שלו הייתה שככל שהמונח הזה חשוב, היה לזה משקל אקסקלוסיבי שלא היה מאפשר לרוב המורים לעשות את הקפיצה ולהזדהות עם זה. אז חשבו ש'ביקורתי' הרבה יותר מעניין."
ג'ירו מסביר כאן למה קוראים לשיטה "פדגוגיה ביקורתית". בפועל זו פדגוגיה רדיקלית, אבל אם היו קוראים לה כך – רוב המורים לא היו מזדהים איתה. "פדגוגיה ביקורתית" נשמע כמו "חשיבה ביקורתית". זוהי הנדסת תודעה למורים, שכעת יהפכו מרצונם ל"מהדהדים" גנוסטיים.
בישראל פועל "המרכז לפדגוגיה ביקורתית" במכללת סמינר הקיבוצים. מוסד המעמיד דורות של מורים המחנכים את ילדי ישראל. גליה זלמנסון, חברת סגל במרכז זה, מלמדת חתרנות בהשתלמויות מורים רשמיות. לדבריה, "יש כאן בעצם עבודה במישור הגלוי ועבודה במישור הסמוי. היא עבודה חתרנית לפעמים. כן. זה חלק מאסטרטגיות מאוד מקובלות בשינוי חברתי ואקטיביזם."
כפי שצוין, הגנוסטוקרטיה יכולה להתקדם רק באמצעות הונאה – ובמערכת החינוך היקף התופעה בולט במיוחד.
הספר "כן בבית ספרנו: מאמרים על חינוך פוליטי" בעריכתו של ניר מיכאלי מסביר:
"הנרי ג׳ירו, שמספק גרסה של פדגוגיה ביקורתית הנשענת על תפיסותיהם של הוגי אסכולת פרנקפורט, טוען שעל המורים להתחזק בתור אינטלקטואלים רדיקלים שמשנים את פני בית הספר והחברה. המאבק לשחרור בית הספר הוא רק שלב בדרך".
הספר אינו דוחה את השיטה, אלא מאמץ אותה. על הספר חתומים רבים מ"האליטה החינוכית" בישראל – מנמרוד אלוני (בנה של שולמית אלוני) ועד יולי תמיר. ניר מיכאלי עצמו כיהן בתפקיד הפדגוגי הבכיר ביותר במדינת ישראל – יו"ר המזכירות הפדגוגית. בהרצאה שהועלתה ליוטיוב, מיכאלי טוען כי הוא שם לב לכך, שכמורה הוא יכול לעשות מהפכה קומוניסטית בכיתה ואף אחד לא ישים לב, ושיש לנצל את חוסר המודעות הזו של התלמידים וההורים להשפעה עליהם.
מדובר במהלך רחב היקף של הונאת תלמידים והורים, ואף בעבירה על חוק החינוך הממלכתי. המהלך משולב, בין היתר, בשיתוף פעולה הדוק עם אונסק"ו – אף על פי שישראל עזבה את הארגון לפני יותר משבע שנים בשל היותו אנטי־ציוני. ואולם "האליטה החינוכית" של מדינת ישראל ממשיכה לקיים עמו שיתוף פעולה הדוק. נמרוד אלוני, למשל, מכהן כיו"ר קתדרת אונסק"ו בסמינר הקיבוצים. הדברים המובאים כאן אינם אלא קצה קצהו של הקרחון.
הרעיונות האלו מקודמים מפורשות ברמות הגבוהות ביותר במערכת החינוך ובהשתלמויות מורים רשמיות, ומחלחלים לתודעת מורים ומשם לפרקטיקות מאוד ספציפיות, מאחורי הדלת הסגורה של חדר הלימוד.
נקודת מבט אישית: קידום הגנוסטוקרטיה בתכנית "עתודה הומניסטית" בליד"ה
שני מורים של בני, אמתי שלם, בתכנית "עתודה הומניסטית" בבית הספר ליד"ה בירושלים, הפנימו היטב את עקרונות הפדגוגיה הביקורתית. אחד מהם הסביר בכיתה כי למידה אמיתית דורשת ערעור זהות ומשבר, וכי מצוקה היא עדות להצלחת הלמידה. ערעור ומצוקה, אגב, הן שיטות ידועות ותנאי מקדים להצלחתה של הנדסת תודעה.
כאשר אמתי שאל אם הדבר כולל גם ערעור של הזהות הציונית שלו, התשובה הייתה חיובית, אך המורה מיהר להוסיף: "מה זו החקירה הזו?". המהלך הגנוסטי, אינו סובל שיח צלול ערכית ובהיר רציונלית. זהו מרחב שיח משותף המאפשר ביקורת על הגנוסטוקרט. מיד לאחר מכן הקדישה המורה השנייה בכיתה כמה דקות לשיימינג כלפי אמתי, וטענה כי הוא "הפר את המרחב הבטוח". שיטה נוספת ידועה, להצלחתה של שטיפת מוח ומחיקת מתנגדים/חושבים עצמאית. אותה מורה אף אמרה לו בשיחת מסדרון: "התפיסות של אבא שלך לא רלוונטיות, כי הוא לא עבר תהליך".
לא קיימת הפרה גסה יותר של אותם עקרונות שבהם מתהדרת תכנית "עתודה הומניסטית": חשיבה ביקורתית ופלורליזם. זהו מקרה מובהק של פולחן ערכים מרוקנים וניצולם לפירוק החברה ושליטה בה. לכן אין זה נכון לראות את הדינמיקה כהתנגשות בין ערכים של ימין ושמאל, ואף לא כהתנגשות ערכית בכלל. משמעות המילה "פלורליזם" עבור הגנוסטוקרט אינה אלא "סמן עליונות" וכלי אסטרטגי. רק מי ש"עבר תהליך" רשאי לטעון שיש לו את התכונה הנאצלת של פלורליזם – ולהטיל ביקורת חד־כיוונית על מי שלא עבר את התהליך.
המקרה של אמתי מחדד את הנקודה שאין מדובר בהתנגשות בין ערכים שונים, שכן מהות טענתו אפילו לא הייתה ערך נגדי לערך שהוצג על ידי המורים, "סוכני השינוי המהדהדים". אמתי רק שאל שאלות שחשפו את המהלך הגנוסטי וערערו את "התהליך", שנועד לייצג חיבור שבטי לגנוסטוקרטיה.
ראינו שתפיסות אלה אינן ייחודיות ל"אירוע נקודתי" של שני מורים, אלא רווחות בקרב האליטה החינוכית ומיושמות בפועל בשטח. המורים גובו הן על ידי מחנך הכיתה והן על ידי מנהל בית הספר. בשיחה שניהל אמתי עם המחנך, הדגיש המחנך שוב ושוב את עקרון הפלורליזם; אך כאשר אמתי שאל ישירות אם ראוי שמורה תיצור מצב שבו בכיתה מותרת רק דעה אחת – סירב המחנך לענות בכל תוקף, בטענה שאינו יכול לבקר מורה מצוותו. גם כאשר אמתי חידד שמדובר בשאלה עקרונית שאינה מתייחסת לאדם מסוים, המחנך התמיד בסירובו.
כך נחשפת ריקנותו של ערך הפלורליזם כאשר הוא מופקד בידיהם של הגנוסטוקרטים ומהדהדיהם: הוא אינו משמש ככלי ביקורת עליהם, אלא כמסווה להפעלת ביקורת חד־כיוונית. תחת דגל הפלורליזם מבוטל עקרון ההדדיות בפועל, בסתירה ישירה לעיקרון של פריקלס, המאפשר ביקורת חוצת עמדות כוח.
סיכום: דיאגנוסטיקה לגנוסטיקה כצורך קריטי
אריסטו תיאר שלוש שיטות מרכזיות לשכנוע:
● לוגוס – פנייה לשכל ולרציונליות באמצעות טיעונים, ראיות והוכחות.
● פאתוס – פנייה לרגש, ליצירת הזדהות, פחד, חמלה או התלהבות.
● אתוס – פנייה לסמכות או לדמות הנתפסת כאמינה ונעלה, המעניקה לגיטימציה לטיעון.
שלוש הקטגוריות הללו מספקות מסגרת טובה להבנת מנגנון ההשתלטות הגנוסטי. הפאתוס מצוי תמיד ברקע, והמטרה היא להעצים אותו בהדרגה: ברגע שהקהל כבר מעורב רגשית, נוסף בכל פעם נדבך רגשי – במינון שנראה טבעי ואינו מעורר התנגדות. האתוס, שבעבר התמקד בפולחן אישיות סביב מרקס, מופנה כיום בעיקר אל מוסדות ותיאוריות – האו״ם, אג'נדה 2030 , תיאוריית הגזע הביקורתי ודומותיהן. הלוגוס נותר בשימוש, אך רק כל עוד הטיעון הלוגי משרת את המטרה; כאשר אינו מועיל, ההסתמכות עוברת לפאתוס או לאתוס. כך מתועלים כל ערך וכל טיעון לשירות חוויית העליונות ולבניית הכוח הממשי של הגנוסטוקרטיה.
חוויה של עליונות גנוסטית איננה רק מצב פסיכולוגי, אלא היררכיה חברתית־אידיאולוגית טפילית. היא נשענת על הוגי יסוד כמו רוסו ובאטלר, אך באה לידי ביטוי בעיקר דרך "מהדהדים" – אסטרטגיים ופסיביים. אוכלוסיית ה"הדדיים" איננה נחשפת לרעיונות היסוד באופן נקי, אלא דרך טיעוני "המהדהדים" שגם הם, אינם מבינים את משמעות המערכת שהם מקדמים.
הגנוסטוקרטיה הרכה יונקת כוח ממשאבי החברה, מנכסת ערכים, ייצוגי אוכלוסיות ומוסדות, ומבססת נורמה של ביקורת חד־כיוונית ליצירת לגיטימציה גוברת – עד למעבר לגנוסטוקרטיה קשיחה.
נראה שהעידן הנוכחי מייצג מעבר מסוכן במיוחד: מגנוסטוקרטיה רכה הנשענת על הנדסת תודעה – לגנוסטוקרטיה קשיחה של כוח גולמי, גלוי ובלתי־מתנצל. הדבר מתבטא, בין היתר, בביטויי שמחה על הרצח המתועב של צ'רלי קירק. מצב זה מסוכן מאוד ל"הדדיים" אבל גם לגנוסטוקרטים עצמם, שכן ככל שהכוח הגלוי גדל, כך הולכת ונמחקת היכולת להפעיל מניפולציה הדרגתית.
לכן זהו זמן קריטי בחברה המערבית בכלל, ובישראל בפרט, לחשוף את הגנוסטוקרטיה הרכה בכל מקום שבו היא פועלת. אין צורך בניחושים או בספקולציות, אלא בבני אדם המאמינים בהדדיות, ברציונליות, בערכי יסוד ובשפה משותפת. עלינו לעמוד איתן ולהתמודד מול "מהדהדים" בכל הדרגים. רבים מהם באמת ובתמים מאמינים שהם מגיני הסובלנות, הקיימות, הגיוון וההכלה, וכי הם בצד "הנכון של ההיסטוריה".
עם זאת כעת, בעקבות הפרעות האלימות של Black Lives Matter, התגובות לשביעי באוקטובר, וביטויי שמחה לאיד כלפי אלימות פוליטית, רבים מתעוררים להבנה קשה: הם שימשו חלק ממערכת המבוססת על הנדסת תודעה גנוסטוקרטית. כלפי מי שמתעורר להבנה זו עלינו לגלות סובלנות אמיתית – לא לגלוש לנקמה או לניצול ציני של התיקון למטרות זרות, אלא לשאוף למיסוד מחודש של יסודות השיח ההדדי, ולהשיב את המוסדות – ובראשן מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה – לייעודם.
ציור: Kate Greenaway (1888) / Public domain / Wikimedia Commons
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
הרשמו לערוץ הטלגרם
של חדשות NTD עברית כדי
לצפות בתכנים ועדכונים נוספים
כל מה שחשוב לדעת – בערוץ אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש
בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות
ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
