הרב סלוטקי, אחד ממשיאי המשואות ביום העצמאות, מספר לחדשות NTD עברית על שני בניו שנפלו בקרבות ב-7 באוקטובר: "נועם וישי ז"ל, שני בניי, יצאו בבוקר ה-7 באוקטובר לתופת הקרב שממנו לא שבו. הם לא השאירו צוואה כתובה. אבל צוואתם ברורה: לאהוב ולראות את האחר, לקום ולפעול כשצריך. לא להמתין שיגידו לנו – פשוט לעשות טוב. כאביהם, אני עומד עכשיו בפני רגע כואב – להדליק משואה ביום העצמאות. זהו לא רגע של כבוד – זה רגע של שליחות. של כאב עמוק. של געגוע שאין לו סוף. אבל גם של תקווה. של אמונה בדרך."
נועם, הבן השני שלנו, מאוד חכם, חד, מהיר תפיסה, עצמאי. הוא לא הלך במסלול ה"קלאסי" – לא התחבר למסגרת בית הספר, ויצא ממנה מוקדם, אבל בחר לבנות את חייו בדרך שלו. לאחר השירות הוא השלים בגרויות, עשה תואר ראשון ושני, והפך לדאטה אנליסט מצליח בחברת צ’ק פוינט. אך יותר מהכול – נועם היה בן זוג אוהב, אבא מסור, איש משפחה. הוא היה מלא שמחת חיים, סקרנות אינסופית, וכוח רצון אדיר. לא משנה איפה היה, תמיד ניסה להבין, להקשיב, לשפר. תמיד היה שם בשביל כולם – בלי שיבקשו.
ישי היה הבן החמישי שלנו, תאום זהה ליונתן. הם נולדו ביחד, גדלו יחד, צעדו את כל תחנות החיים יחד – מגני הילדים ועד לסיירת גולני. הקשר ביניהם היה בלתי ניתן להפרדה – לא רק ביולוגי, אלא גם נפשי, לבבי, עמוק. ישי היה ילד טוב לב ורגיש – חיוך תמידי, עיניים בורקות. הוא היה מנהיג טבעי – בלי צורך להרים את הקול, בלי לדרוש תשומת לב. הוא הוביל בדוגמה אישית. איפה שהיה צריך לקחת אחריות – הוא היה הראשון להיכנס פנימה. איפה שהיה מישהו שצריך עזרה – הוא פשוט עזר, בלי לחשוב פעמיים.
אחרי השירות שלו בצה”ל, הוא התחתן עם אביה, ובתם בארי נולדה – רק שישה שבועות לפני האסון. הם גרו בבאר שבע, חיו חיים שקטים, פשוטים, מלאי משמעות.
ואז הגיע היום הנורא – 7 באוקטובר. ישי, שגר בבאר-שבע, הבין מיד שמשהו חריג קורה. זה לא היה עוד בוקר של רקטות. הוא שמע את הירי, שמע גם על הטנדרים שחדרו, את הקריאות לעזרה – ואמר: "זו מלחמה. אני חייב ללכת. יש אנשים בצרה". הוא לבש מדים ונפרד מאשתו. לא היה לו ציוד מלא – רק אקדח ותחושת שליחות.
נועם, כששמע שישי יצא, התקשר אליו ואמר לו: “אני בא איתך. "ישי ניסה לעצור אותו – " זה מסוכן, המצב כאוטי…."אבל נועם לא ויתר: "אנחנו תמיד יחד. נילחם ביחד. נשמור אחד על השני". וכך היה. שני אחים – שלא היו חייבים, שלא היה להם נשק ראוי, שלא ידעו אם מישהו יצטרף – פשוט קמו ונסעו. נסעו אל תוך התופת.
בכניסה לקיבוץ עלומים הם נתקלו במארב. כ-40 מחבלים המתינו שם. הם לא נבהלו. לא הסתובבו לאחור. הם יצאו מהרכב, שלפו את האקדחים שברשותם, והסתערו. ממש כך – הסתערו לתוך האש. במצלמות האבטחה ניתן לראות אותם נלחמים, מתקדמים – שניהם. שניהם לבד – לא היו כוחות נוספים. וכשהכוחות הגיעו אחריהם, הם כבר לא היו בין החיים. הם נהרגו כתף אל כתף, ממש כמו שחיו – ביחד. מסביבם היו מוטלות גופות של מחבלים. הם הצליחו לעכב אותם. למנוע מהם להיכנס לקיבוץ עלומים.
ישי היה בן 24 והותיר אישה ותינוקת בת 6 שבועות. נועם היה בן 31 והותיר אישה ופעוט בן שנה.
הגבורה שלהם הייתה כפולה: גם זה שהם יצאו בלי שאף אחד קרא להם, הם נסעו להציל אנשים, הם הבינו שעם ישראל בצרה, והגבורה השנייה זה כשרואים את הסיטואציה של הקרב, את שדה הקרב, שהם בודדים מול עשרות מחבלים, הם היו יכולים להגיד לעצמם, בואו נחכה שיגיעו כוחות נוספים ובינתיים נמצא מסתור, אבל הם כנראה הבינו שהם כרגע "המחסום" בפני כניסת המחבלים לקיבוץ עלומים. זו גבורה מיוחדת.
באותו ערב של ה-7 באוקטובר, כולנו הרגשנו שאנחנו תחת מתקפה קיומית למדינת ישראל, מהדרום, ופחדנו שתיפתח גם מתקפה בצפון. לא ידענו מה קורה עם האיראנים ועם סוריה, וגם אני וגם שלושת הבנים האחרים שלי שהם בוגרי צבא, כולנו גויסנו ליחידות שלנו במילואים. הבנו שכרגע אין לנו אפשרות לפעול למען הבנים שלא ידענו מה גורלם, האם הם נעדרים או חטופים או פצועים. והבנו שאנחנו יותר משמעותיים ביחידות שלנו. אני כרס"ן במילואים, הייתי מפקד פלוגת סריקה בימים הראשונים של המלחמה, הפלוגה אחראית לחפש את החלקים של הגופות ולאסוף אותם ולהביא ממצאים מהשטח, הגעתי במוצאי שבת, והתחלתי לארגן את הפלוגה לקראת המשימות שלה, ובמקביל הגיעו כל המשאיות עם הגופות בצורות מזוויעות, וידעתי שיש סיכוי שאמצא שם את שני הבנים שלי שם בתוך הערמות. אבל העבודה הייתה כל כך אינטנסיבית וחשובה, וניסינו להתקדם בה. למעשה רק אחרי חמישה ימים שני הבנים שלי זוהו בוודאות. התכנסנו הביתה, לשבעה, ואחרי שבעה יצאנו מיד כולנו חזרה למילואים.
הדלקת המשואה הוא נושא מורכב עבורי. כי מצד אחד אני מבין שאני נמצא שם בזכות או בגלל, או עקב האירוע של נפילת הבנים שלי. זה לא תלוש, זה לא משום מקום, זה בוודאי בעקבות כך, אבל יחד עם זאת, אני מרגיש שזה חלק מהשליחות שלי להמשיך את מורשתם של הבנים. נועםשי ונועם ז"ל, שני בניי, יצאו בבוקר ה -7 באוקטובר לתופת הקרב שממנו לא שבו. הם לא השאירו צוואה כתובה. אבל צוואתם ברורה: לאהוב ולראות את האחר, לקום ולפעול כשצריך. לא להמתין שיגידו לנו – פשוט לעשות טוב. כאביהם, אני עומד עכשיו בפני רגע כואב – להדליק משואה ביום העצמאות. זהו לא רגע של כבוד – זה רגע של שליחות. של כאב עמוק. של געגוע שאין לו סוף. אבל גם של תקווה. של אמונה בדרך.
בימי השבעה התחילו להגיע אלינו הסיפורים של חברים, שכנים, חיילים – אנשים שסיפרו שהפגישה עם ישי שינתה להם את החיים. שהתעקשות של נועם להקשיב להם, לדבר איתם, להאמין בהם – עזרה להם לעבור תקופות קשות. הם לא השאירו חלל, הם השאירו אור. דרך חיים. ישי עם הענווה, עם הנתינה, עם החיבוק. נועם עם החוכמה, עם התשוקה, עם האחריות.
אני מדליק את המשואה הזו לא רק לזכרם, אלא בשם הרוח שהם נשאו – רוח של אחדות, של אכפתיות, של ערבות הדדית. הם לא היו אותו דבר – אחד דתי, אחד חילוני. אבל כשזה באמת חשוב – הם ידעו: אנחנו ביחד.
אם נזכור את זה – אולי נוכל לבנות כאן חברה טובה יותר. אולי נהיה ראויים להם!".
תמונות: משפחת סלוטקי
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
