דוידיאן: "תחנכו את הילדים לערכים של אהבה, ללא קנאה, ללא שנאה. להאמין באדם. זה לא קל, אבל זה אפשרי"
ב-7 באוקטובר יצא רמי דוידיאן מביתו במושב פטיש וחילץ באומץ רב אנשים רבים מאזור הטבח בפסטיבל נובה. דוידיאן שהכיר היטב את השטח, יצא עם רכבו הפרטי וכשראה נפגעים רבים התקשר לחתנו ולמכרים נוספים וניהל מבצע חילוץ. הוא יצא לשטח לחלץ ניצולים לפי מיקומים שנשלחו אליו. בזכות תושייתו ניצלו חיי עשרות בני אדם.
כמעט שנה ותשעה חודשים חלפו מאז ודוידיאן אומר כעת לחדשות NTD עברית: "כל תפיסת החיים שלי השתנתה מאז השבעה באוקטובר, אני מודה לבורא עולם על הזכות שנפלה בחלקי להציל חיים רבים… כיום שום דבר לא מובן מאליו".
דוידיאן: "כל תפיסת החיים שלי השתנתה מאז השבעה באוקטובר והאמונה שלי איתנה. אני מודה לבורא עולם על הזכות שניתנה לי להציל חיים רבים ולהישאר בחיים. היום, אני אדם אחר. אני רגוע יותר. אני מבין שהחיים לא נועדו להיות ריצת אמוק אינסופית.
אחרי מה שראו העיניים שלי, אחרי מה שחוותה הנפש – כל שנייה בחיים האלה מרגישה אחרת. אני מוקיר כל שיחה, חיבוק. זה בא לידי ביטוי במיוחד בצורך העמוק שלי לשהות יותר עם בני המשפחה שלי. יש לי 4 ילדים ושישה נכדים ואני שואף להיות לצידם יותר. אני כבר לא לוקח דבר כמובן מאליו. אני יודע היטב שאף אחד לא יודע מה צופן לו העתיד.
נשארו בי הרבה זיכרונות קשים, מראות שאי אפשר למחוק, אבל יש זיכרון אחד שנצרב בי במיוחד. זה קרה בבוקר שבת, שמחת תורה. בתוך התופת של אותו הבוקר אמרו לי: "יש עוד בחורה שנשארה מאחור אתה חייב להביא אותה". וכשמצאתי אותה, היא כבר הייתה בידי מחבלי נוח’בה. הגעתי וראיתי אותה בידיהם. לא חשבתי הרבה, דיברתי איתם בערבית ואמרתי להם: "אני פלסטיני, ואני אטפל בה ואעביר אותה לעזה". אין לי צל של מושג איך, אבל הם האמינו לי ומסרו לי אותה. צריך להבין שכל זה קרה בתוך שדה קרב כשיריות מעל הראש, זעקות, עשן. כל צעד שעשיתי הרגיש כמו נסים גלויים. הרגשתי כאילו בורא עולם מבודד אותי מהמציאות שסביבי. הרגשתי שאני לא לבד.
הייתה בי תחושה של שליחות. לא חשבתי על עצמי, לא חשבתי על אשתי ולא על ילדיי או נכדיי. נתתי את כל כולי. אני לא יודע להסביר איך – אבל הרגשתי את הגנתו של אבי ז”ל, הרגשתי את נוכחותו.
כיום, כל האנשים שהצלתי הם כמשפחה עבורי. משפחה שנולדה מתוך התופת. אנחנו החיים שהמשיכו קדימה מתוך חורבן.
מה למדנו מהשבעה באוקטובר? שחיים לא נשארים לעד. תנצלו את הזכות שניתנה לנו.
אתמול הסתיימה עוד מערכה באיראן. אנחנו חיים במערכה שבתוך מערכה. זה בלתי נתפס. אבל אני כאן כדי לומר לכם, עם ישראל, תסתכלו על גודל השעה! תנסו לחשוב קודם על האחר. לוותר יותר, לאהוב יותר. אם כל אחד יעניק ולו מעט מהלב – ניצור כאן לב אחד ענק לתפארת! לב של ערבות הדדית.
זה אולי נשמע מופרך, אבל אני אומר לכם מניסיון: כשאתה מעניק מהלב היום, מחר מישהו אחר יעניק לך. תחנכו את הילדים לערכים של אהבה, ללא קנאה, ללא שנאה. להאמין באדם. זה לא קל, אבל זה אפשרי, זה צו השעה!".
תמונה: אמנון ארד
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
