ענבל פיטוסי, אימא של ישי, סמ"ר, לוחם גולני, שנפל בקרב בנחל עוז ב-7 לאוקטובר, מספרת לחדשות NTD עברית את סיפור הגבורה של ישי וצוות הנמר:
"אני רוצה לספר לכם את האמת כפי שהיא על ישי וחבריו לקרב הקשה ב-7 לאוקטובר. זה חשוב לי מאוד, כי יש הורה שמוציא דיבה על החיילים שלנו שלחמו ונפלו באותו יום ואומר שחיילי גולני הפקירו את התצפיתניות ודאגו למלט עצמם במקום להצילם. וזה מכאיב לנו מאוד ועצוב מאוד!"
"יש לנו מיזם לזכרו של ישי שבו כל אחד יקצה לו ספסל של הידברות. זהו ספסל של דיבור בנועם ללא התלהמות, ספסל לפתרון מחלוקות. מתנהל בו שיח של כבוד הדדי ומקום לכל אחד כדי להדגיש את טוב הלב בעולם ובכך נועיל אחד לשני ונחיה כאן כעם אחד באחדות".
ישי היה ילד שמח עם חיוך ענק שאהב כל אדם באשר הוא. הוא ידע ליצור קשרים עם אנשים ולגשר על מחלוקות בצורה יוצאת דופן.
ישי חסר לנו מאוד. בימי שישי כשהיה חוזר מהצבא אחת לשבועיים, הוא היה נכנס בדלת עם חיוך, והיה לו מן שלום ארוך כזה מיוחד מאוד – שההההלום. הוא תמיד עזר להכין אוכל לשבת. עצם הנוכחות שלו הייתה מביאה שמחה. יש פעמים רבות שפתאום אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבית ושואלת איפה אתה ישי? איך נעלמת פתאום ולא אמרת לי שום דבר…
האמת על הקרב במוצב "נחל עוז"
אני רוצה לספר לכם את האמת כפי שהיא על ישי וחבריו לקרב ב-7 לאוקטובר. זה חשוב לי מאוד, כי יש הורה שמוציא דיבה על החיילים שלנו שלחמו ונפלו באותו יום. לטענת ההורה, חיילי גולני הפקירו את התצפיתניות ודאגו למלט את עצמם במקום להצילם. וזה מכאיב לנו ועצוב מאוד!
באותו יום ארור, נפלו 18 חיילי גולני מפלוגת 'הזאבים', הפלוגה של ישי. הם לחמו בבסיס במוקדים שונים במשך שעות רבות עד שנפלו. כבר בשעה חמש וחצי בבוקר נפל טיל ראשון לכיוון מוצב נזמית בו הם היו בכוננות עם שחר. הם מיד עלו על ה"נמר", והלכו לצפות על הגדר לבדוק מה קורה שם. כשהתקרבו לפרצה הם גילו שנכנסים מחבלים רבים עם טנדרים אופנועים וברגל. ניתנה להם הוראה לא להתקרב לגדר עד 9 בבוקר בשל איום של טילי נ"ט אבל הם הבינו שאין ברירה והם חייבים להתקרב ואכן הם חטפו טיל והנמר קרס ולא ניתן היה לתפעלו. באותה עת מחבלים רבים התקרבו אליהם תוך כדי שהם מנסים לתפעל שוב את הנמר. הם קראו 'שמע ישראל' והנמר חזר לתפעל, אבל בצורה מאוד איטית כשכל מערכות הירי שלו קרסו. הם שמעו את התצפיתיות צועקות להם בקשר להגיע למוצב נחל עוז וכי המוצב נכבש וחייבים לעזור להם, ובנסיעה איטית הם מצליחים להתקרב למוצב. אבל בגלל שאין להם מערכות ירי, המ"פ הוציא את הראש שלו מהצריח וירה עם הנשק האישי שלו. כשהתקרבו למוצב הם ראו שכולו היה אפוף אש ועשן. תוך כדי הם מנסים לדרוס מחבלים. הם יודעים שיש עליהם אחריות להציל את התצפיתניות ואת החיילים אבל על אף שרצו לחתור למגע עם המחבלים, הם היו צריכים לפרוק קודם מהנמר ולא היה להם סיכוי לעשות זאת מול מאות מחבלים – אז הם יוצאים מהמוצב. בדרך החוצה שילה המ"פ שיצא לירות מחוץ לצריח חוטף כדור ביד ומבקש שישימו חסם עורקים. שילה גם מנצל דקות אלו ונותן להם שיחות מוטיבציה שבה הוא מבהיר להם שהולכים להציל את החיילים ואת התצפיתניות ואת כל מי שנמצא במוצב. הם גם אומרים לשילה שיישאר בנמר כי אין לו אפשרות לירות. שילה מראה להם איך הוא מצליח לירות ביד אחת ויוצא איתם מהנמר.
הם התחילו ללכת רגלית וכשהנמר שומר עליהם ונוסע לפניהם ובכך מושך את האש אליו. בדרכם למוצב הם נתקלו פעמיים במחבלים והצליחו להרוג אותם. בכיסים של המחבלים שהם חיסלו נמצאו מפות של סעד ושל קיבוץ נחל עוז. הם הרגו את המחבלים שהיו אמורים להגיע לשם ואז המשיכו להתקדם. בשלב מסוים הם מבקשים מהנמר להתקדם מהר יותר ולמשוך אליו את האש, אבל אז כשהנמר התקדם מהר – הם נחשפו לחלוטין ונפתחה עליהם אש תופת. הם נלחמו שם מול עוצמות אש בלתי ניתנות לתיאור. הם נעצרו וניסו לתפוס עמדות להמשך הקרב מאחורי בטונדות שהיו בגובה המותניים, אבל צלף או שניים שהיו שם, ירו בהם אחד אחד. הלוחם היחיד שהצליח להינצל בנס היה שמעון מלכה, הקשר.
מתוך עדות של לוחם שהיה איתם ניתן לשמוע שהצוות היה במצב רוח מאוד טוב, לא היה להם פחד או חשש. הם ממש חתרו למגע כדי לעזור כמה שיותר להציל את האנשים במוצב. הם הבינו את השליחות שמוטלת עליהם. והם עשו זאת במסירות נפש.
כשישבנו שבעה התקשר אלינו תומר גרינברג ז"ל, המג"ד של גדוד 13, שנהרג בעזה 3 שבועות אחר כך. הוא סיפר לנו באופן חד משמעי שישי היה יכול לברוח. הוא והלוחמים שאיתו יכלו להישאר בתוך הנמר, אבל הם לא עשו זאת – להיפך, הם חתרו למגע. הם חזרו למוצב חשופים לגמרי למרות שהמוצב היה ברובו כבוש בידי המחבלים. הם פעלו בגבורה כדי להציל את החיילים במוצב.
ואני שואלת: אחרי כל זה להגיד שהם ברחו? זהו פשוט פשע!
אני רוצה להגיד לך בכנות, שכל פעם שאני מסיימת לספר על ישי את סיפור הגבורה שלו אני מרגישה שאני מנכיחה אותו בעולם הזה ומפיצה מהאור שלו, ובו בזמן גם נותנת כוח לאנשים אחרים וגם אני בעצמי מקבלת כוח מזה. לפעמים אני מרגישה חסרת אנרגיות וחסרת כוח, אבל כשאני מדברת עם אנשים ומספרת על ישי – קורה קסם. אני מרגישה את החוסן והכוח שישי מעניק לי ואני בעצמי יוצאת מחוזקת.
מיזם ספסל "והיית אח סולח" לזכר ישי
השם ישי הוא ראשי תיבות: "יחד שבטי ישראל".
ישי תמיד אהב לגשר בין אנשים. ידע לפתור מחלקות ולפתוח לבבות.
יש לנו מיזם לזכרו של ישי שבו כל אחד יקצה לו ספסל של הידברות. זהו ספסל של דיבור בנועם ללא התלהמות – ספסל לפתרון מחלוקות. על הספסל מתנהל שיח של כבוד הדדי ומקום לכל אחד כדי להדגיש את טוב הלב בעולם ובכך נועיל אחד לשני ונחיה כאן כעם אחד באחדות.
הסלוגן של ישי היה: "והיית אח שמח". אבל אנחנו שינינו את זה לימים של חודש הסליחות וקראנו לו: "והיית אח סולח".
יש דף הוראות לספסל "והיית אח סולח" – דף הסבר כיצד להגיע להידברות בצורה נכונה.
אנו כל כך שמחים לראות שיש כל כך הרבה אנשים שכבר בנו ספסלים כאלה להידברות ושולחים לנו תמונות. זה מאוד מרגש אותנו. אנו מרגשים שבכך נביא את כולם למקום טוב יותר.
אני בטוחה שישי היה רוצה לשמוע שאנו חזקים ומאוחדים שומרים על אופטימיות ואנו לא בעצבות. ושאנו מרימים את עם ישראל לרמות של רקמה אנושית נהדרת.
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
