אמריקנים רבים, במיוחד צעירים, מוצאים את הקומוניזם מושך. הם אוהבים את הרעיון של שיוויון: בלי עשירי-על, ללא חסרי בית ברחובות, גן עדן עלי אדמות. כך רעיונות מסוכנים קונים להם אחיזה, כי המציאות שונה מאד. במציאות הקומוניזם מביא להשתלטות המפלגה על אדמות ורכוש פרטי בכוח, מעקב אחר אזרחים, מחנות עבודה, מחסור, אומללות ומוות. ויחד עם זאת את רוב האמריקנים פשוט לא מלמדים את זה בבתי הספר.
עיתונאית NTD סינדי דרוקייר בילתה יום ב"מוזיאון קורבנות הקומוניזם". היא שוחחה עם שלוש נשים הנחושות למלא את פער הידע הזה —באופנים שונים, אבל עם אותה מטרה: ללמד את הלקחים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לשכוח.
אליזבת ספלדינג היא ראש המוסד לזכרון קורבנות הקומוניזם, לדבריה ההגדרה של קומוניזם היא:
"מערכת של כח פוליטי ריכוזי שבה קיימת דיקטטורה חד-מפלגתית השואפת לבטל רכוש פרטי ושולטת באמצעי הייצור ובחלוקת הסחורות והשירותים. תחת החזות של חברה שוויונית וחסרת מעמדות. בפועל משטרים קומוניסטיים מסתמכים על כח, משתמשים באלימות ומדכאים את זכות הדיבור, את חופש הדת, את חופש ההתאספות, ואת כל הזכויות והחירויות האחרים".
ספלדינג מציינת את מספר הקורבנות של הקומוניזם המונה כ-100 מיליון מתים (הערכה שמרנית) ושכ-1.5 מיליארד חיים כיום תחת משטרים קומוניסטיים. היא אומרת גם כי על מנת להתבסס, על הקומוניזם להרוס דברים אחרים, לדבריה זו שיטה מהפכנית התלויה בקיום של מהפכה. היא מספרת שצעירים המגיעים למוזיאון לוקחים כמובן מאליו את הקיום של חופש דיבור והחירויות המתלוות לדמוקרטיה, לכן הם נדהמים כשהם מבינים שקיימת שיטה שלא מאפשרות את זה.
המפגש השני הוא עם קת'רין אוקונור, המראה שערכי החירות הן משהו שניתן להתחיל להקנות כבר בגיל מוקדם, עוד לפני שרעיונות קלוקלים יכולים להתבסס. אוקונור מספרת שכבר כאשר חינכה את בנה בחינוך ביתי היא נחשפה לדפוסי הפעולה של הקומוניזם דרך ספרי לימוד. מאז היא חיפשה דרכים נוספות לחשוף את מהותו של הקומוניזם לילדים בכל הגילאים ואף כתבה את הספר "הצ'יפס הראשון של מיה" בו עוקבים אחר דמות של ילדה שבורחת ממשטר קומוניסטי עם אימה. בבית הספר החדש שלה הילדה נחשפת בפעם הראשונה למציאות של רכוש פרטי, חופש ושפע. כאשר היא מגיעה לכנסיה היא שואלת את אימה האם כאן כל הילדים מכבדים את המנהיג כמו שאנו היינו צריכים לעשות, "האם הוא אל?" כי היא חונכה תחת פולחן האישיות של המנהיג במדינה קומוניסטית בה דמות המנהיג מחליפה את האל.
במפגש השלישי יושבת דרוקייר לשיחה עם שי ואן פליט, תושבת וירג'יניה, פליטת המשטר הקומוניסטי הסיני שעברה את "מהפכת התרבות". ואן פליט התפרסמה בעקבות נאום של דקה שנשאה ב-2021 מול מועצת בית ספר כדי לבטא את הדאגה שלה ביחס לתכנית הלימודים. בנאומה הקצר השוותה את המתרחש במערכת החינוך בארה"ב למהפכת התרבות בסין. ואן פליט אומרת שבשיאן של מהומות תנועת "חיי שחורים נחשבים" (BLM) היא חוותה שוב את מהפכת התרבות, הפעם על אדמת ארה"ב. "זו השמדה של המערכת שלנו", אומרת ואן פליט, "זה מה שלימדו אותנו, עלינו להשמיד את העבר, זה מה שמאו (מאו דזה דונג, יו"ר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסינית) אמר, עלינו להשמיד את ארבעת הישנים: רעיונות ישנים, מסורות ישנות, מנהגים ישנים, הרגלים ישנים… כולל פסלים, כולל ספרים, והיינו צריכים לשנות הכל, לשנות שמות שלא נחשבים נכונים פוליטית".
ואן פליט מותחת קווי דמיון בין תיאוריית הגזע הביקורתית (CRT) לבין מהפכת התרבות בסין, כלומר אם אתה נולד לבן אז אתה אוטומטית גזען בדיוק כפי שבסין אם סבך או אביך היו הבעלים של משהו, כגון אדמות וכד', אתה נחשב מיד אויב המדינה. הדמיון למה שחוותה במהפכת התרבות, דחף אותה ללכת ולהשמיע את קולה, וכך מאז אותו נאום היא נהייתה פעילה בעל כורחה למען המטרה של להעיר אנשים לסכנות הקומוניזם והאג'נדה הקומוניסטית שמקדמים במערכת החינוך בארה"ב.
"מה שחייתי לפני 50 שנה זה בדיוק מה שקורה פה באמריקה, זה מרקסיזם, המטרה היא זהה, להשמיד את המערכת שלנו ולהכניס את האידיאולוגיה הזו שהיא קטלנית ורעילה", מסכמת ואן פליט.
לסיכום התכנית דרוקייר מביאה יחד את שלושת הנשים כדי לקיים שיח ולחשוב יחד כיצד ניתן ללמד את האמת לגבי הקומוניזם אנשים שאינם מודעים לסכנה. אחד הדברים שעולים מהשיחה זה למעשה העדר המודעות של אנשים לנושא משום שלא מלמדים את השיעור הזה, לא בבתי הספר ולא במוסדות להשכלה גבוה ובחברה ככלל, לכן האתגר הראשון הוא העדר הידע ולעיתים אף מידע מוטעה בנושא. שלושתן מסכימות שזה למעשה קשור לידע הסטורי ולמצב שאנשים אינם מכירים את ההיסטוריה שלהם ואינם יודעים כיצד הופכות ההבטחות של הקומוניזם למציאות כואבת. הם לא יודעים מה קורה לאחר שאנשים קונים את ההבטחות היפות של הקומוניזם לשוויון וצדק חברתי. קרל מרקס עצמו כתב שסוציאליזם הוא השלב הראשון לקראת קומוניזם.
ואן פליט אומרת עוד כי "לא משנה מה הדעות של האדם, כולם רוצים חופש וקומוניזם הוא ההפך שלו, לכן עלינו להלחם בקומוניזם על מנת לשמר את החירות שלנו". היא מוסיפה "שהמלחמה היא אינה בין קומוניזם וקפיטליזם אלא בין קומוניזם וחירות". תחת קפיטליזם אנשים גוועים מרעב אם אינם עובדים ותחת קומוניזם הם גוועים, אם אינם מצייתים.
ספלדינג מאמינה שלא כדאי לקחת את החופש כמובן מאליו כי כך ניתן לאבד אותו, לכן יש ללמוד את העקרונות של הממשל העצמי הדמוקרטי, כפי שהם באים לידי ביטוי למשל בחוקה האמריקנית. היא גם מוסיפה שהחינוך צריך לכלול, מעבר לכך שלא לקחת את החופש כמובן מאליו אלא גם לעודד אזרחים להיות פעילים יותר מבחינה תרבותית, כלכלית, דאגה לזכויות אדם ועוד.
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
