רמות הלחץ עבור ההורים הולכות וגוברות. זאת על פי מחקר חדש של בית הספר לרפואה באוניברסיטת מישיגן. כיצד הלחץ ההולך וגובר הזה, משפיע על היכולת שלהם להורות יעילה? איתנו כאן לדון בנושא, ד"ר מרשל ראנג'י, סגן נשיא לענייני רפואה באוניברסיטת מישיגן.
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
ד"ר מרשל ראנג'י, תודה רבה לך שהצטרפת אלינו.
תודה לך סטיב.
ד"ר, במספר מדינות, בבתי ספר מחוזיים אוסרים על שימוש בטלפונים סלולריים בכיתות, או שוקלים לעשות זאת. מה עושה החיבור הדיגיטלי הבלתי פוסק לריכוז ולתשומת הלב אצל ילדים? ואלו סוגי ראיות יש לנו לכך שלטלפונים וטאבלטים יש אולי השפעה או ייתכן שישנה השפעה לרעה על הלימודים?
ובכן, אני באופן אישי חושב שהראיות מאוד משכנעות שלכל הסחות הדעת האלה, במיוחד במהלך יום הלימודים, יש השפעה מאוד שלילית על הלימודים. אם תתבונן מפינת החדר, בילדים בתיכון או בילדים צעירים יותר, תראה כי דעתם מאוד מוסחת. הם צופים בפלטפורמות מדיה חברתיות, כאלה או אחרות, ואינם שמים לב. חלק מהבעיות שלדעתי קשורות לאופן שבו אנשים מתפקדים במבחנים סטנדרטיים, או איך הם מתפקדים כשמדובר בקידום השכלתם, שורות לחוסר היכולת להתרכז למשך זמן ארוך, בין השאר הן בגלל ההשפעה של ההרגלים המרתקים והממכרים האלה של שימוש בטלפונים סלולריים ובמדיות החברתיות. רק מנקודת מבט מאוד מעשית, אפילו כשאתה הולך לתיאטרון, או לאולם קולנוע, זה ברור לחלוטין שטלפונים סלולריים אינם מתקבלים בברכה, הם מהווים מטרד כאשר הם מצלצלים בזמן שתשומת הלב שלך אמורה להיות מופנית למשהו אחר.
האם אתה חושב שנראה את האיסורים האלה הלכה למעשה, הופכות נפוצות יותר ובאופן נרחב? האם ייתכן שנראה פעולות חקיקה שיגבילו את הגישה של תלמידים לטלפונים בבית הספר?
ובכן אינני יודע איך משיגים מצב כזה. במיוחד לגבי שאלתך בנוגע לגישות חקיקה. אבל אני חושב שנראה את זה יותר. כי אני חושב שככל שהזמן יעבור, הורים יתחילו להעריך את זה, כי להורים יש קושי רב, לשלוט על הגישה של ילדיהם ושל הילדים המתבגרים שלהם לטלפונים ולרשתות החברתיות. אז אני חושב שנראה יותר ויותר קבלה של הגישה הזו, בין אם נדרשת חקיקה ובין אם לא, אינני יודע. אני חושב שבתי הספר מחוזיים הם מאוד מקומיים כחלק מהקהילה, לכן אני מניח שזו תהייה חייבת להיות חקיקה מקומית. שמעתי את המונח "Fomo" [הפחד לפספס]. אבל כנראה שיש מושג חדש הנקרא "Nomo" או [ללא פחד].
דבר איתנו על התופעה הזו, ועד כמה היא רווחת בקרב תלמידים ולצורך העניין גם בקרב מבוגרים? ומה זה עושה לבריאות הנפש שלנו?
ובכן, אני חושב שזה מאוד מאוד בולט בקרב בני נוער וגם בקרב מבוגרים. המונח מתייחס לפחד להיות, שכחתי מה זה בדיוק "Momo" אבל זה קשור לאי היכולת להיות במגע עם הטלפון שלך כל הזמן. זה נשמע שהכוונה ב-"No Mo” זה -"ללא הנייד", נכון? אז אתה מכיר את זה. אנשים כל כך מכורים למכשירים שלהם, שזה פשוט משגע אותם אם הם לא יכולים לבדוק אותם כל כמה דקות. אתה רואה את זה אצל צעירים, אתה בהחלט רואה את זה אצל מבוגרים. אני רואה את זה אצל אנשים בכל מיני פגישות רפואיות או עסקיות. אתה רואה את זה בזמן טיסות, אתה באמת רואה את זה בכל מקום. אני חושב שחלק מזה… נשאלת השאלה האם חלק מזה קשור למגפה? בתקופת המגפה, כשלא הייתה לנו כל כך אינטראקציה בין אנשים, התקשורת דרך מכשירים באמת תפסה תאוצה. אני חושב שזה תחליף עלוב לאפשרות לשבת באמת ולדבר עם אנשים.
מה לדעתך ההורים יכולים לעשות כדי לנהל את השימוש בטלפון הנייד אצל ילדיהם ולהיות יותר קשובים לצרכים שלהם ולהפחית בסופו של דבר, להפחית את הלחץ בחיי היומיום שלהם עצמם?
ובכן, אני חושב שההורים יכולים להיות מאוד משפיעים, אבל זה צריך להתחיל בגיל צעיר. אם אתה פונה אל מתבגר ופתאום אומר לו: לא, אני לא רוצה שתשתמש בטלפון שלך, אני חושב שאתה ואני יכולים לחזות איך הדיון הזה הולך להתנהל – לא ממש טוב. אבל אם הורים יכולים להתחיל עוד קודם, אפילו לפני שהילדים מקבלים מכשיר נייד, לדבר איתם על זה ואז להגביל את השימוש שלהם מתחילת הדרך, אני חושב שעם הגישה הזו יכולה להיות הצלחה. נשמע כי פאזלים וצבעים – הדרך המיושנת, יכולה להיות הדרך ללכת בה מלכתחילה, נכון?
נכון.
ד"ר מרשל ראנג'י, מעריך מאוד את הפרספקטיבה שלך. תודה לך. תענוג לדבר איתך.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
