(בתמונה: סמל דולב חיים מלכה ז"ל, סמל אפיק טרי ז"ל וסמל ינון יצחק ז"ל)
סגן יניב גלוקוסקי לחם בעזה באוקטובר 2023, עם פרוץ המלחמה. במרץ 2024 נפצע בחאן יונס ואיבד שלושה מחייליו. גלוקוסקי מספר בשיחה עם כתבת חדשות NTD עברית, על תחושות האחריות הכבדה שהוא נושא על כתפיו כמפקד בצה"ל. הוא גם מספר כיצד האובדן של חייליו השפיע על חייו.
גלוקוסקי: "התגייסתי באוגוסט, לפני שש שנים, לחטיבת כפיר, שם עברתי הכשרת מפקדים וקצינים. המלחמה באוקטובר תפסה אותי כשהייתי באמצע המחזור בקורס.
אני יכול לספר שעבורי כמפקד מחלקה, ועבור כל המחלקה שלי, שעליה הייתי אמון, היה ברור שאנחנו נכנסים להילחם בעזה. ידענו היטב כיצד עלינו לפעול. קדמו לכך אימונים מפרכים רבים, במשך ימים ארוכים, והרגשנו שאנחנו מוכנים לבצע את המשימות שיוטלו עלינו.
הכניסה לעזה החלה בהליכה רגלית של כמה קילומטרים עד לגבול, ומשם נכנסנו בשני טורים לאזור נצרים. התחושות היו מלוות בתעצומות נפש עצומות. היינו מהכוחות הראשונים שנכנסו לשם.
אני זוכר שאמרתי לחיילים שלי אז, וזה משהו שחזרתי עליו פעמים רבות: "אנחנו חלק מההיסטוריה. הפעולות שלנו יתועדו וייזכרו בספרים. אלה רגעים בחיים שלנו שילכו איתנו לאורך כל חיינו. אנחנו נזכור, וגם אחרים יזכרו, את כל הפעילות שלנו במלחמה. ולכן עלינו להשלים את המשימות שלנו במסירות הכי גדולה שנוכל. ואין לי מושג אם יהיו לנו עוד הזדמנויות ורגעים היסטוריים כפי שהזדמן לנו כעת".
אך בה בעת הרגשתי אחריות רבה מאוד כלפי החיילים שלי. בעצם, כל מהלך האימונים וההכנות נועד כדי לוודא שאנחנו עושים את הכי טוב שאפשר, כדי לשמור אחד על השני ועל החיילים שלי. אבל בסופו של דבר, אף אחד מאיתנו לא ידע איך זה הולך להיראות בפועל.
באותם רגעים של הכניסה, זכור לי המסדר ונאום של המפקד בפנינו. שם התחושות היו אפילו חזקות יותר. אנחנו מבינים שאנחנו עומדים בפני אירוע שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו, ושאנחנו עכשיו נמצאים בתוך רגע היסטורי ונותנים מעצמנו כחלק בהיסטוריה של עם ישראל ושל העם היהודי. אנחנו בשליחות של הגנה על הבית ועל עם ישראל.
לחמנו במשך כחודשיים וחצי בלחימה אינטנסיבית, בטיהור מבית לבית, משכונה לשכונה ומעיר לעיר. נכנסים לבתים, מוודאים את טיהור הבית ומשמידים כלי נשק ותחמושת שהיו שם בכמויות בלתי ניתנות לתיאור. תוך כדי ההתקדמות גם משמידים ומטהרים פירי מנהרות ומחבלים שהסתתרו בהם.
הלחימה הייתה קשה. לילות ללא שינה, אוכל מקופסאות, ובמקביל דאגה מתמדת לשלום החיילים שלי. הדבר שהיה לי הכי חשוב בתוך הלחימה היה לדאוג שכולם מצליחים להתמודד עם הסיטואציה המאוד מורכבת שאנחנו נמצאים בתוכה. בחלק גדול מהזמן היינו מנותקים מידיעות ומחדשות, ללא טלפונים. זה היה מצב של חוסר ודאות. בהמשך הצלחנו להשיג רדיו.
בסוף ינואר יצאנו מעזה, ואני קיבלתי חיילים חדשים שאיתם הייתי אמור לסיים קורס מפקדים חדש. יחד איתם, בראשון במרץ 2024, נכנסנו שוב לעזה, לסג'עייה, לפעילות של שבועיים. ביום הראשון לכניסתנו לעזה נכנסנו למבנה בן שלוש קומות בחאן יונס. לא חלפה דקה וחצי, כאשר מחבל מהמבנה הסמוך פוצץ מטען גדול מאוד בתוך המבנה שלנו. בפיצוץ המטען הזה, לצערי, איבדתי שלושה חיילים: סמל דולב חיים מלכה (19), סמל אפיק טרי (19) וסמל ינון יצחק (20).
אני נפצעתי, ובנוסף אליי נפצעו 13 חיילים נוספים. אני נפצעתי מכוויות בידיים, רסיסים בכל הפנים, ברגליים וביד. חלק מהפצועים נפצעו באורח קשה מאוד, כולל קטיעות גפיים ברמות שונות.
התחושות של אשמה שהרגשתי בתחילת הסיטואציה היו קשות מאוד, למרות שהיה לי ברור שלא הייתה באפשרותי לעשות משהו כדי למנוע את מה שקרה.
להבנתי, זו מחשבה אוטומטית של כל מפקד בצבא. מלמדים אותנו מהרגע הראשון בקורסי הפיקוד שהחיילים שלך הם באחריותך, לא משנה מה קורה איתם, לא משנה כמה הם טועים וכמה הם לא פועלים נכון – אתה אחראי למה שקורה איתם.
וגם אם אתה מבין שלא הייתה באפשרותי לעשות משהו, עדיין הסתובבתי עם תחושות אשמה על אובדן שלושת החיילים שלי. הייתה בי תחושה שלא עמדתי במשימה שלי להגן עליהם.
מה שהכי עזר לי לצאת מהתחושות הקשות האלה היה להיות שם למען החיילים שלי שנפצעו.
עקב האחריות הרבה שחשתי כלפיהם, במשך כל תקופת האשפוז הייתי עובר בין החיילים ומעודד אותם. נעזרתי באמא שלי, שעזרה לי עם כיסא גלגלים להגיע לכולם בכל יום.
רציתי להראות להם שאכפת לי, ושכל הסבל שהם חווים נוגע בי מאוד בלב. ניסיתי להיות עבורם מקור להשראה בתוך כל החוויות הקשות שהם עברו.
אני שומר על קשר עם המשפחות השכולות. חשוב לי להיות איתן בקשר. כששוחררתי מבית החולים בפעם הראשונה, נסעתי מיד לבקר אותן. כבר אז שיתפתי אותן בכך שאני מעוניין להנציח את בניהן.
ואכן, לקראת סוף השיקום, ביוני 2024, נחשפתי לעמותת "ריסטארט", שהוקמה בשנת 2014 על ידי חיילים שנפצעו במבצע צוק איתן. בעמותה עוזרים לחיילים שנפצעו לחזור למסלול חיים נורמטיבי ולמצוא אופק של קריירה ותעסוקה.
בעמותה קיבלתי הכשרה בבניית הרצאה ובעמידה מול קהל. במשך חצי שנה נפגשנו לשיעורים פרונטליים.
כמובן, לאורך כל התקופה הזו תכננתי ובניתי תוכנית כיצד להנציח את החיילים שלי שנהרגו. ראיתי את ההתרגשות של ההורים השכולים ואת התגובות שלהם, והתחושה הזו תרמה לי רבות להמשיך במאמצים שלי.
מאז העברתי הרצאות גם בחו"ל וגם בארץ.
המטרה שלי בהרצאות היא להביא את סיפור חייהם של החיילים שנהרגו ולתת השראה לכולנו. ללמד, אבל גם להנציח את הפעולות שלהם ואת הדרך שבה בחרו לחיות ולפעול. בסופו של יום, זהו אירוע קרבי של החטיבה, ולכן אני מדבר הרבה גם על חטיבת כפיר ועל האנשים שהיו חלק ממנה.
בהרצאות אני מספר את הסיפור הטראגי של חיילים שמסרו את נפשם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. ולכן אנחנו צריכים להתעלות ולוודא שאנחנו הכי טובים שאפשר, כדי שנוכל להיות ראויים להם.
אני מצליח להעביר לחיילים ולאנשים ששומעים את הדברים שלי את ההבנה שיש חיילים שמסרו את נפשם למעננו.
בתום ההרצאות אני יוצא עם המון תקווה והמון כוח. התחושה היא שאני עושה את הדבר הכי נכון, כי אנחנו באמת צריכים להוקיר אותם ולהיות ראויים להם ולכל חללי צה”ל.
אני חושב שזה המסר הכי חשוב שלי: לקחת את הסיפור שלהם כהשראה ולקחת אותו כמוטיבציה להיות הכי טובים שאנחנו יכולים.
אבל כשאני מדבר על השאלה איך להיות הכי טובים שאנחנו יכולים, אני חושב שצריך לשאול גם שאלה נוספת: איך אנחנו יכולים להיות טובים יותר אחד לשני?
זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי. אני חושב ששם זה מתחיל – קודם כול במישור הבין-אישי, בקטן, אחד על אחד בין אנשים. לא משנה מי זה ומה הוא חושב, פשוט לדבר אחד עם השני.
אני חושב שזה נכון לכולם. זה פשוט: לדבר אחד עם השני, להכיר ולהתקרב. זה נכון בתוך ישראל, בין ישראל לתפוצות, ובמיוחד גם במקומות כמו ארצות הברית. יש הרבה דברים שצריך לדבר עליהם, ויש הרבה מאוד מקום להתקרב ולדבר".
בסוף, הרבה פעמים יש איזושהי נטייה לנסות לשכוח, לנסות לעבור הלאה ולהדחיק את מה שעברנו. אני דווקא בוחר לקחת את כל האירוע הזה – את המלחמה ואת האירוע שלי באופן ספציפי – כמשהו שנמצא לי מול העיניים.
כי בסופו של דבר, אני חושב שזה שם דברים בפרופורציה. זה שם דברים בפרופורציה כשאתה פוגש בן אדם ואתה מבין שיכול להיות שזה מישהו שלפני שנה נלחמת איתו כתף אל כתף.
אני רוצה לקחת את זה גם אל היום-יום שלנו, אל האופן שבו אנחנו מתנהגים מול אנשים. גם כשיש ריבים, גם מול אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם, וגם מול קיצוניות כזאת או אחרת שקיימת בין צד אחד לצד השני.
בסוף, יש פה משהו גדול יותר. משהו חשוב יותר. משהו שכולנו חלק ממנו.
ואם נצליח לזכור את זה, לדבר אחד עם השני, להכיר, להתקרב ולהסתכל על האדם שמולנו לא רק דרך הדעות שלו אלא גם דרך המשותף בינינו – אולי נוכל להיות באמת טובים יותר אחד לשני.
כי בסופו של דבר, זה הדבר שאני לוקח איתי מכל מה שעברתי: אנחנו יכולים להיות חלוקים, אנחנו יכולים לחשוב אחרת, ואנחנו יכולים להגיע ממקומות שונים מאוד – אבל יש דברים גדולים וחשובים הרבה יותר שמחברים בינינו.
ואת זה, בעיניי, אנחנו צריכים לזכור".
תמונה: יניב גלוקוסקי
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
הרשמו לערוץ הטלגרם
של חדשות NTD עברית כדי
לצפות בתכנים ועדכונים נוספים
כל מה שחשוב לדעת – בערוץ אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש
בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות
ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
