מאמר דעה מאת שמעון רפאלי, סגן ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת הביטחוניסטים, לשעבר יועץ מדיניות לשר לנושאים אסטרטגיים, רון דרמר
היום, לפני 81 שנה, ב-2 בספטמבר 1945, עלה שר החוץ היפני ממורו שיגמיצו על סיפונה של אוניית המערכה האמריקאית "מיזורי", שעגנה במפרץ טוקיו. לצדו עמדו נציגי הצבא היפני. מולם ניצבו הגנרל דאגלס מקארתור ונציגי בעלות הברית.
הטקס היה קצר. בתוך פחות מחצי שעה נחתם מסמך הכניעה של יפן ומלחמת העולם השנייה הגיעה באופן רשמי לסיומה.
אבל למעשה, באותו בוקר לא הסתיימה רק מלחמה. התחיל שלום.
וזהו הבדל שחשוב להבין דווקא היום.
כי במרחק של שמונה עשורים, קל להביט ביפן ולראות מדינה דמוקרטית, משגשגת, מתונה ואחת מבעלות בריתה החשובות ביותר של ארצות הברית באסיה. קשה יותר לזכור איזו יפן עמדה מול אמריקה רק שנים ספורות קודם לכן.
זו הייתה אימפריה מיליטריסטית חדורת אידיאולוגיה, שבמשך שנים ניהלה מסעות כיבוש אכזריים ברחבי אסיה. היא כבשה שטחים עצומים, ביצעה פשעי מלחמה, תקפה את ארצות הברית בפרל הארבור והייתה מוכנה לשלוח חיילים למות בהמוניהם בשם הקיסר והאימפריה.
בקרבות איוו ג'ימה ואוקינאווה נחשפה בפני האמריקנים עוצמת הקנאות. חיילים יפנים המשיכו להילחם גם כאשר התבוסה הייתה כמעט ודאית. טייסי קמיקזה הפכו את ההתאבדות עצמה לכלי מלחמה.
ארצות הברית לא השיבה לקנאות הזאת באמצעות תקווה בלבד. היא השיבה בכוח.
הצהרת פוטסדאם דרשה כניעה ללא תנאי. לאחר שיפן לא קיבלה מיד את התנאים, הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה שנכבשה ע"י יפן ב-1932. אל מול מציאות שבה המשך המלחמה איים להביא על יפן חורבן נוסף, התערב הקיסר הירוהיטו והורה לקבל את תנאי בעלות הברית.
ב-2 בספטמבר נחתמה הכניעה.
מכאן מגיע הלקח הראשון של 1945: לפעמים אין דרך להגיע לשלום לפני שהצד שיזם את המלחמה מבין באופן מוחלט שהוא הפסיד אותה.
לא מפני שמלחמה טובה משלום.
בדיוק להפך.
מפני שלעתים כל עוד משטר פנאטי מאמין שהאלימות משתלמת, הסכם אינו מסיים מלחמה. הוא רק דוחה את הסיבוב הבא.
ההכרעה ששינתה את יפן
הסיפור החשוב באמת מתחיל אחרי החתימות על סיפון ה"מיזורי".
אמריקה לא הסתפקה בהפסקת אש. היא גם לא הסתפקה בהבטחה יפנית עמומה להתנהג טוב יותר בעתיד.
בעלות הברית פירקו את המערכת הצבאית שאפשרה את התוקפנות היפנית. הצבא היפני פורק. נושאי תפקידים מן הממסד המיליטריסטי הורחקו מעמדות השפעה. פושעי מלחמה הועמדו לדין. תחת הנהגתו של מקארתור הונהגו רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות מרחיקות לכת.
המטרה הוגדרה בשתי מילים: דמיליטריזציה ודמוקרטיזציה.
זה לא היה תהליך מושלם. הוא כלל טעויות, פשרות ושינויים במדיניות האמריקאית עם תחילת המלחמה הקרה. אבל הכיוון היה חד וברור: יפן לא תוכל עוד לחזור להיות אותה אימפריה שהציתה מלחמות ברחבי אסיה.
ואז קרה דבר מדהים.
האויבת שהפציצה את פרל הארבור הפכה בתוך דור לשותפה האסטרטגית החשובה ביותר של ארצות הברית באסיה.
ב-1960 נחתמה אמנת הביטחון האמריקאית-יפנית. במשך יותר משישה עשורים הייתה הברית הזאת אחד מעמודי התווך של הסדר האסטרטגי האמריקאי באסיה ובאזור האינדו-פסיפי.
זו אולי אחת האירוניות המפתיעות ביותר של המאה ה-20.
אמריקה לא השיגה ידידות עם יפן בכך שאפשרה למיליטריזם היפני לשרוד.
היא השיגה ידידות עם יפן לאחר שהמיליטריזם היפני הובס.
היא לא הכריחה את העם היפני להיות אויב לנצח. היא שחררה את עתידו מן המערכת שהפכה אותו לאויב.
וזהו ההבדל המכריע.
אמריקה לא הייתה במלחמה נצחית עם היפנים. היא הייתה במלחמה עם סדר פוליטי ואידיאולוגי שהפך את יפן למכונת מלחמה.
משהובס הסדר הזה, נפתחה האפשרות למשהו אחר.
לא כל אויב חייב להישאר אויב
במערב התפתחה בעשורים האחרונים נטייה להניח שהדרך לשלום מתחילה כמעט תמיד בפשרה.
ההיסטוריה מלמדת אחרת.
לפעמים שלום מתחיל דווקא כאשר מסתיים הספק בשאלה מי ניצח.
גרמניה ויפן של 1945 הן הדוגמאות הבולטות ביותר. בשני המקרים לא נחתם הסכם שאפשר למשטרים הישנים להישאר על כנם בתקווה שישנו את דרכם בהדרגה. המערכות שהולידו את המלחמה נשברו.
ורק אז החל השיקום.
הלקח הזה חשוב במיוחד היום במזרח התיכון.
הוא חשוב בעזה.
והוא חשוב באיראן.
אין פירוש הדבר שעזה היא יפן, או שאיראן היא יפן. אנלוגיות היסטוריות אינן נוסחאות מתמטיות. יפן הייתה מדינה ריבונית שהובסה במלחמה טוטלית ונכבשה. חמאס הוא ארגון טרור השולט בחלק מחברה פלסטינית; איראן היא מדינה בת עשרות מיליוני בני אדם, בעלת היסטוריה, תרבות וזהות לאומית עתיקה.
אבל ההבדלים אינם מבטלים את העיקרון.
כאשר אידיאולוגיה חמאסית הופכת מלחמה לייעוד, וכאשר הנהגה איראנית בונה את הלגיטימיות שלה על מאבק בלתי פוסק באויב חיצוני, הפסקת אש אינה שלום, היא חמצן.
הלקח של עזה
זו הסיבה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לסיים את המערכה בעזה כאשר חמאס עדיין מסוגל להציג את 7 באוקטובר כמודל מוצלח.
ישראל יכולה להסכים להסדרים, לתיווך ולהפסקות אש. היא יכולה וצריכה לשאוף לצמצם סבל אזרחי ולבנות אופק מדיני אחר לתושבי עזה.
אבל דבר אחד אסור שיישאר מעורפל: חמאס אינו יכול להישאר הכוח הצבאי והריבוני שמכתיב את עתידה של הרצועה.
המטרה הישראלית המוצהרת נותרה פירוק יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס והסרת האיום מעזה. גם במחלוקות הנוכחיות על הסדר עתידי, ראש הממשלה בנימין נתניהו מתעקש שפירוק חמאס מנשקו חייב להקדים נסיגה ישראלית מלאה.
יש מי שרואים בדרישה הזאת מכשול לשלום.
ההיסטוריה של 1945 מאפשרת להסתכל עליה הפוך.
דווקא הישארותו של חמאס חמוש היא המכשול לשלום.
כל עוד ילד בעזה גדל בתוך מערכת שבה אנשי 7 באוקטובר מוצגים כמופת, שבה נשק מעניק מעמד פוליטי, שבה טרור נגד יהודים מתואר כהישג לאומי, ושבה הארגון שהביא הרס עצום לרצועה מסוגל לטעון כי שרד ולכן ניצח, התנאים למלחמה הבאה כבר נטמנים באדמה.
פירוז, אם כן, איננו נקמה.
דה-רדיקליזציה איננה השפלה.
יצירת מערכת חינוך שאינה מכשירה דור נוסף למלחמת קודש אינה אינטרס ישראלי בלבד. היא אינטרס פלסטיני.
האדם שמשוחרר משלטון שמלמד אותו שמטרתו העליונה היא למות במאבק נגד שכנו איננו מובס. נפתחת בפניו אפשרות אחרת לחיות.
יפן היא ההוכחה הקיצונית ביותר לכך שעם אינו כבול לנצח לאידיאולוגיה ששלטה בו ברגע מסוים בהיסטוריה.
ומה שנכון לעזה נכון, בקנה מידה אחר, גם לאיראן
כאן הלקח נעשה אסטרטגי הרבה יותר עבור ארצות הברית.
הבעיה של אמריקה וישראל עם איראן אינה העם האיראני.
למעשה, בין התרבות האיראנית לבין המערב קיימים קשרים עמוקים בהרבה מכפי שהרטוריקה של הרפובליקה האסלאמית מאפשרת לראות.
הבעיה היא המשטר שהשתלט על איראן ב-1979 ובנה את זהותו סביב מהפכה, אנטי-אמריקניות, חיסול ישראל וייצוא אידיאולוגיה בכוח.
מבחינת המשטר, "מוות לאמריקה" אינו חריגה רטורית. "הישות הציונית" אינה סכסוך גבול. העימות עם המערב הוא אחד ממקורות הלגיטימציה של המהפכה.
לכן הטעות הגדולה ביותר שוושינגטון יכולה לעשות היא לבלבל בין איראן לבין הרפובליקה האסלאמית.
הן אינן אותו דבר.
כשם שיפן התקיימה אלפי שנים לפני המיליטריזם של שנות השלושים ותמשיך להתקיים הרבה אחריו, איראן עתיקה בהרבה מן האייתוללות.
לעם האיראני יכול להיות עתיד אחרי משטר המהפכה.
ואולי גם יחסים אחרים לגמרי עם אמריקה ועם ישראל.
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מנהל כיום לחץ צבאי וכלכלי חריף נגד איראן. ממשלו הכריז ב-24 באוגוסט על מבצע "Economic Outcast", שנועד לנתק את המשטר ממקורותיו הפיננסיים, ובימים האחרונים חודשו גם חילופי המהלומות הצבאיים בין ארצות הברית לאיראן.
אפשר להתווכח על מרכיבים שונים באסטרטגיה הזאת. אפשר וצריך לבחון את מחיריה, את מגבלות הכוח ואת הסכנה שבהיגררות למלחמה.
אבל אסור שהלקח של טהראן יהיה שהתמדה משתלמת, ושאם רק תחזיק מעמד מספיק זמן, המערב יתעייף, ייסוג ולבסוף ישלים עם האיום האיראני. אם בסופו של כל עימות המשטר שומר על התשתיות שמאפשרות לו לבנות מחדש את כוחו, לאיים שוב ולהמתין להזדמנות הבאה לתקוף, לא הושג שלום ולא הושגה הכרעה. הושגה רק הפוגה עד לסבב הבא. ועל הפוגות כאלה המזרח התיכון כבר שילם מחיר גבוה מדי.
ניצחון אינו ההפך משלום. לעתים הוא התנאי לו
ב-2 בספטמבר 1945 חלפו מפציצים אמריקניים מעל אוניית ה"מיזורי" כאשר הטקס הסתיים. מקארתור הכריז כי התותחים השתתקו וכי טרגדיה גדולה הגיעה לסיומה.
שמונים ואחת שנים מאוחר יותר, יפן וארצות הברית אינן מתכוננות למלחמה הבאה זו נגד זו.
הן מתכוננות יחד להתמודד עם האתגרים של המאה ה-21.
זהו הישג מדיני עצום.
אבל הוא לא נולד מכך שאמריקה למדה לחיות עם הקמיקזה.
הוא נולד משום שהעידן שהוליד את הקמיקזה הגיע לסיומו.
וזה אולי הלקח הגדול ביותר שעל ישראל וארצות הברית לזכור היום.
העתיד של הפלסטינים אינו חייב להיות חמאס.
העתיד של האיראנים אינו חייב להיות משמרות המהפכה.
עמים יכולים להשתנות. מדינות יכולות להשתנות. אויבים יכולים להפוך לשותפים.
אבל כדי שהעתיד יוכל להשתנות, צריך להביס תחילה את הטרור באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
הנשיא טראמפ צודק בעיקרון מרכזי שלו ביחס לטהראן: משטר שמאיים שוב ושוב על שכניו ועל אמריקה צריך להבין שהתוקפנות אינה מסלול להישרדות ולוויתורים. ונתניהו צודק כשהוא מתעקש שחמאס לא יוכל לצאת מן המלחמה ככוח חמוש שממשיך לשלוט בעזה.
האתגר לשניהם הוא לוודא ניצחון שמאפשר יום שאחרי.
לא הסדר המבוסס על כך שהמערב למד לחיות עם האיום, אלא הסדר המבוסס על כך שהאיום חדל להיות יסוד מארגן של המדינה והחברה.
על סיפון ה"מיזורי" היום לפני 81 שנה הסתיימה אחת המלחמות האיומות בתולדות האנושות.
אבל באותה שעה נזרע גם זרע של אחת הבריתות המרשימות שנוצרו לאחריה.
תמונה: דובר צה"ל
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
הרשמו לערוץ הטלגרם
של חדשות NTD עברית כדי
לצפות בתכנים ועדכונים נוספים
כל מה שחשוב לדעת – בערוץ אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש
בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות
ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
*ההרשמה לערוץ הטלגרם של חדשות NTD בעברית היא בגדר רשות בלבד, ואינה מהווה תנאי לשימוש בשירותי האתר או לגישה לתכניו. יחד עם זאת, מובהר כי עצם ההרשמה לערוץ תיחשב כהסכמה מפורשת ל-מדיניות הפרטיות ול-תנאי שימוש של האתר, והנרשם ייחשב כמי שעיין בהם והסכים להם במלואם.
