החיים מלאי בחירות קשות.
איזה בית לקנות? והיכן? האם ללמוד בקולג' או לפתוח עסק? האם לשים את יקירינו בדיור מוגן או לדאוג להם בבית? רובנו צריכים לשקול את ההחלטות האלה. אך תאמינו או לא – יש אנשים המספרים שניתנה להם הבחירה להישאר בגן עדן או לחזור לגוף חולה בעולם הזה.
מדוע שמישהו יבחר לחזור לעולם הזה, ולעזוב עולם כה נפלא, כה שליו וקרוב לאלוהים?
אניטה מורג'ני, סופרת ומרצה, עברה "חווית סף מוות" ויש לה תשובה לשאלה הזו.
מגישת NTD סו ביימבה שוחחה עם מורג'ני בתוכניתה "מסתורי החיים".
הסרטונים של מורג'ני זכו תוך זמן קצר במעל 10 מיליון צפיות ברשת. הביוגרפיה שלה שפורסמה ב-2012, "מתה להיות אני", מספרת על מאבקה במחלת הסרטן, על חוויית סף מוות שחוותה ומדוע בחרה לחזור לגופה החולה.
• לצפייה בפרק הראשון: האם ייתכן שהפחדים, הטראומות והמחלות שלנו מגיעים מחיים קודמים?
• לצפייה בפרק השלישי: איך חוויות על סף המוות הופכות להתעוררות רוחנית | מסתורי החיים
• לצפייה בכל הפרקים (אנגלית): לחצו כאן
• למאמרים מאת מייסד הפאלון גונג, מר לי הונג-ג'י העוסקים ברוחניות: לחצו כאן
החיים מלאי בחירות קשות. איזה בית לקנות? והיכן? האם ללמוד בקולג' או לפתוח עסק? האם לשים את יקירינו בדיור מוגן או לדאוג להם בבית? רובנו צריכים לשקול את ההחלטות האלה. אך תאמינו או לא, יש אנשים המספרים שניתנה להם הבחירה להישאר בגן עדן או לחזור לגוף גוסס. מדוע שמישהו יבחר לחזור לעולם הזה, ולעזוב עולם כה נפלא, כה שליו וקרוב לאלוהים? כפי שכמה אנשים מתארים זאת. אניטה מורג'ני, סופרת ומרצה, עברה חווית סף מוות ויש לה תשובה לשאלה הזו.
אניטה מורג'ני חוותה חוויית סף מוות (NDE). הסרטונים שלה ברשת זכו מהר מאוד במעל 10 מיליון צפיות סך הכול. הביוגרפיה שפרסמה ב-2012, "מתה להיות אני", מספר על מאבקה במחלת הסרטן, על חוויית סף מוות שחוותה בהונג קונג ומדוע בחרה לחזור לגופה החולה. הספר נכנס לרשימת רבי המכר של עיתון ה"ניו יורק טיימס".
אפשר לקרוא או לשמוע במקומות רבים על הסיפור שלה, אך רציתי לפגוש את אניטה באופן אישי – משאלה שאילצה אותי לעזוב את ניו יורק ולנסוע לחוף המערבי כדי לשמוע פרטים נוספים על חזרתה מגן עדן ועל הנס הרפואי שחוותה.
– הייתי רוצה לשאול אותך על חוויית סף המוות שהייתה לך, האם תוכלי לספר בקצרה מה קרה?
– היה לי סרטן בשלב סופי. זה היה לימפומה, שזה סרטן בלוטות הלימפה. היו לו גרורות, כלומר הוא התפשט דרך מערכת הלימפה לכל גופי. זה התחיל בבסיס הגולגולת, התפשט סביב הצוואר, מתחת לזרועותיי אל בית החזה לאורך הגוף ועד לבטן. היו לי גידולים בגודל של כדור גולף בכל גופי. זה התפשט במשך תקופה של 4 שנים. בתום 4 שנים, הייתי חלשה כל כך עד שגופי חדל לספוג מזון. ריאותיי התמלאו בנוזלים, פצעים פתוחים כיסו את עורי ומתוך העור יצאו רעלים. שקלתי פחות מ-40 קילו. נראיתי כמו שלד עצמות. מכיוון שריאותיי היו מלאות בנוזלים, במצב שכיבה הייתי נחנקת מהנוזלים שלי עצמי. כאב לי כל כך ופחדתי מהכול. פחדתי מהסרטן, פחדתי מהטיפולים, פחדתי מהמוות. החיים היו מאוד מאוד לא נוחים. הכול כל כך כאב וכל כך הטריד. כל הזמן נלחמתי, נלחמתי במשך 4 שנים. נלחמתי על חיי, נלחמתי להישאר בחיים. אולם בליל ה-1 בפברואר 2006 הפסקתי להילחם.
אניטה מספרת שהיא הבינה שהסרטן ניצח אותה ואפילו המוות לא יכול היה להיות גרוע יותר מהמחלה. אין צילומים של אניטה מהתקופה הגרועה ביותר שלה. הצילומים שהיא הראתה לי הם מהתקופה שהמחלה עוד לא הייתה בשיאה.
– בצילום הזה דני ואני באחד מימי ההולדת שלי. אז את יכולה להבין עד כמה רזה הייתי. למעשה הגעתי למצב גרוע יותר מזה אך סירבתי להצטלם. בקושי יכולתי לעמוד על רגליי והייתי מחוברת לצינורות. אז כאן איני במצב הגרוע ביותר שלי אפילו.
– האם היית רזה יותר?
– כן, אפילו רזה יותר. כשהמצב הלך והחמיר, היה לי מאוד מאוד קשה. התנשפתי כל הזמן. לא הצלחתי להכניס מספיק אוויר לריאותיי. אפילו במצב שכיבה הייתה לי הרגשה שאני נחנקת. לכן הראש שלי היה צריך להיות מורם. כדי שאצליח לשאוף אוויר צח. בכל זאת, הרגשתי כל הזמן שאין לי מספיק אוויר. זה היה כל כך לא נוח.
יום אחד בלבד אחרי שאניטה ויתרה בליבה על המאבק, היא לא התעוררה ונכנסה למצב של תרדמת. אניטה מספרת שבעלה דני שטיפל בה בבית נבהל מאוד ולקח אותה לבית החולים. הרופאים מסרו לדני חדשות נוראיות: איבריה של אניטה קורסים בזה אחר זה. אניטה לא תצא מהתרדמת והגיע הזמן להיפרד, אמרו הרופאים.
– אף אחד מהסובבים אותי לא ידע על כך שאף על פי שגופי היה בתרדמת, הייתי מודעת לכל מה שקורה סביבי. הרגשתי שאני עוזבת את גופי. הרגשתי נפלא. הרגשתי מאוד קלילה וחופשיה וכל הכאבים נעלמו וכל הפחד נעלם. איני זוכרת שאי פעם הרגשתי ככה. מעולם, מעולם לא הרגשתי כך עם הגוף הפיזי שלי. הרגשתי שאני טובלת במה שאני מכנה אהבה ללא תנאי. זו הייתה תחושה של אהבה טהורה ואלוהית. הייתי אפופה בתחושה הזו, והתחושה הייתה ממש נפלאה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאיני צריכה אפילו להוכיח שאני ראויה לאהבה או זכאית להיות נאהבת. זכיתי להיות נאהבת רק בזכות העובדה שאני קיימת. הייתי מוקפת בישויות. אני קוראת להם ישויות רוחניות. כמה מהם הכרתי מהחיים הנוכחיים. אחד מהם היה אבי שהלך לעולמו 10 שנים קודם לכן. השנייה הייתה החברה הכי טובה שלי שמתה מסרטן שנתיים קודם לכן. הייתה לי תחושה שהם שם כדי לברך אותי. הרגשתי שאני במצב של בהירות בו אני מבינה מדוע אני כאן. למעשה הבנתי למה חליתי. הבנתי איך הגעתי למצב הזה שבו אני שוכבת במיטה באותו היום, גוססת בבית חולים. הבנתי איך כל המחשבות, ההחלטות והבחירות שעשיתי במהלך חיי הובילו אותי לנקודה הזאת.
אניטה אומרת שבסופו של דבר, בעולם המיסטי הזה, ללא כאבים, היא כבר לא הייתה קורבן של המחלה. אבל היא הרגישה שעליה לעשות בחירה: האם לחזור לגופה או להישאר בגן עדן.
– לא רציתי לחזור.
זה מובן לחלוטין. אך לפני שקיבלה החלטה כלשהי, לישויות הרוחניות ולאביה שהיה איתה שם בממד ההוא, היה משהו לומר לה.
– כולם עודדו אותי ואמרו לי לחזור. במיוחד אבי. הוא אמר לי: המשימה שלך עדיין לא הסתיימה. עוד לא הגשמת את הייעוד שלך. ישנם עדיין דברים שעליך לעשותם, טרם הגיע זמנך – זה היה עיקר הדברים. הם אמרו: "טרם הגיע זמנך". אך לא הרגשתי שהם מכריחים אותי. הרגשתי שההחלטה עדיין בידיי. אך הרגשתי גם שהם מעודדים אותי לחזור חזרה. הייתה לי תחושה שאם לא אחזור חזרה, אחמיץ משהו. הרגשתי שאני רוצה לחזור לכאן כדי להשלים דברים מסוימים, להגשים כוונות מסוימות [שלצרכן הגעתי], שטרם הגשמתי. למרות זאת התלבטתי. לא רציתי לחזור לגוף חולה וגוסס. ואז הבנתי, שכעת כשאני מבינה סוף-סוף מדוע חליתי, אני עומדת לקבל הזדמנות להפוך את הקערה על פיה. אני עומדת לקבל הזדמנות לרפא את הסיבות האלו. מה שהבנתי זה שכעת כשאני יודעת את הסיבות ומה אני צריכה לעשות, ומי אני אמורה להיות – גופי יחלים במהירות רבה. מתוך ההבנה הזו עשיתי את הבחירה לחזור לכאן. ברגע שעשיתי את ההחלטה, שמעתי את אבי אומר: כעת כשאת יודעת את האמת, שובי וחיי את חייך ללא פחד.
מה שקרה לאניטה אחרי כן, היה ממש נס. למחרת, בעודה שוכבת בביה"ח בתרדמת הכרתה שבה אליה והגידולים שהיו לה בגופה בגודל כדור גולף נעלמו לדבריה, בתוך מספר שבועות בלבד.
– התמונה הזו צולמה זמן קצר אחרי כן. יצאתי לארוחת ערב עם אימי ואחי. זה היה ביום ההולדת שלי. והצילום הזה הוא חודשיים אחרי כן. אחרי שהשיער שלי החל לצמוח שוב. הצילום כאן צולם כמה חודשים אחרי שיצאתי מבית החולים, כשנעשיתי יותר ויותר חזקה. ותמונה זו צולמה כ-9 חודשים אחרי כן, כ-9 חודשים אחרי חוויית סף המוות. אנשים שפגשו אותי ממש נדהמו. הם היו שואלים: "היית חולה לא? חשבנו שאת עומדת למות".
– את נראית כאילו כלום לא קרה לך.
– הרגשתי שמחה גדולה, התמוגגתי, כי הרגשתי מחוברת כל כך לעולם האחר. כל מה שרציתי היה שכולם ידעו מה מחכה להם. הייתי באופוריה. זו הייתה תקופה מאושרת מאוד.
אז מה קרה לאניטה? מה גרם להחלמתה המהירה? בספרה "מתה להיות אני", אניטה כותבת על אונקולוג בשם פיטר קו, שיצר עימה קשר. הוא התעניין בסיפורה וקרא את הדוח הרפואי שלה. הוא אמר: "איך שלא אסתכל על זה, את אמורה להיות מתה". ד"ר קו כתב בדוח המסכם כשהיא שוחררה מטיפול נמרץ כמה ימים אחרי שהתעוררה מחוויית סף המוות. ב-27 בפברואר, לסרטן כבר לא היה זכר והפצעים בעורה החלימו מעצמם ללא ניתוח. טי. קיי. צ'אן, אונקולוג והמטולוג, שהיה הרופא שטיפל באניטה אמר לעיתון "הונג קונג" שההחלמה של אניטה הייתה יוצאת דופן, אבל הוא חש שזו הייתה התוצאה של תרופות הכימותרפיה ושל טיפול החירום שניקז את הנוזלים מריאותיה". ד"ר קו גם מתייחס להחלמה שלה כאל משהו יוצא דופן. עם זאת הוא אינו מייחס זאת לכימותרפיה, לדבריו הוא אינו יכול. ההשערה שלו היא: שמשהו מנע מהגנים שעברו מוטציה להתבטא, או ששלח להם מסר לבצע מוות תאי מתוכנת (שבו התא משמיד עצמו באופן מבוקר), אבל הוא אינו יודע מה זה היה. אניטה לעומת זאת, אומרת שהיא יודעת מה קרה.
– כשעשית את ההחלטה לחזור חזרה, ידעת, אמרת שידעת שתחלימי מהר מאוד.
– כן.
– אף על פי שהיית במצב פיזי קשה. איך ידעת?
– כי הייתי במצב של בהירות, שם בצד ההוא. יכולתי לראות שאם אני בוחרת בהחלטה לחזור, כל האיברים שלי ישובו לתפקד. בזמן שהייתי שם, לא ידעתי מה התכלית של חיי. אך אבי רצה שאחזור ואֶחיֶה את חיי ללא פחדים. הוא רצה שאבין שהמטרה של חיי תתגלה. הרשי לי לספר לך מעט איזה מן אדם הייתי. הייתי אדם שדואג תמיד לרצות אחרים, פחדתי מהדת, פחדתי מדחייה, פחדתי מקארמה רעה. לכן יצאתי תמיד מגדרי כדי להיות אדם טוב, אבל זה היה ממקום של פחד. מעולם לא קיבלתי הכרה מאבי. אבי לא היה… הוא לא היה רגיש במיוחד ולא הראה אהבה. ההתנהגות שלו הייתה אופיינית לתרבות שלנו שהייתה באותה תקופה. הוא היה אבא שלו מתערב, הוא סמך על אמי בכל דבר. אמי הייתה זו שטיפלה בילדים. אבי היה איש קפדן מאוד. לכן דאגתי תמיד שלא לקבל את ההסכמה שלו. כל מה שעשיתי, איך שהתנהגתי, הכול היה כדי לזכות בהכרה שלו. והבנתי שגם אם אנחנו חושבים שאנחנו עושים את הדבר הנכון, אם כל החיים מבוססים על החלטות שנעשות מתוך פחד, הפחד עצמו הוא דבר שמזיק לנו. הפחד עצמו יכול לגרום למתחים ולדלקות בגוף. זה לא היה הסרטן שהרג אותי, זו הייתי אני שהרגתי את עצמי בכך שלא חייתי את חיי במלואם. הסרטן בעצם הציל את חיי.
כפי שציינתי קודם, אניטה אמרה שהיא בחרה לחזור לגוף שלה בגלל מטרה שטרם הגשימה. ד"ר ג'פרי לונג, חוקר מוביל בנושא חוויות סף מוות, טוען שההחלטה לחזור לחיים הוא סיפור נפוץ במקרים כאלה. הוא כותב באתר שלו: ההחלטה לחזור לגוף הפיזי, יכולה להיות מרצון או שלא מרצון. אם זה נעשה מרצון, ההחלטה לחזור נעשית לעתים קרובות בעקבות שיחות עם ישויות רוחניות. וזה גם לעתים קשור למשימות שלא השלמנו בחיינו. במקרים של החלטה שלא מרצון, רגשות של עצב, אובדן, דיכאון וחרדה עלולים לעלות בעקבות זאת. למרות הרגשות הקשים שעולים בעקבות חזרה שלא מרצון, ד"ר לונג אומר שאנשים אלה חווים שינויים חיוביים בחייהם אחרי החזרה. הם מוצאים שהחיים חשובים ומלאי משמעות. מקרה נוסף של חזרה חיובית הוא של המחבר ג'פרי אולסון שעבר חווית סף מוות. הוא סיפר בפרק הקודם של תוכניתנו על תאונת דרכים מחרידה שקרתה לו ולמשפחתו. בתאונה אשתו ואחד מבניו נהרגו. בזמן חוויית סף המוות, היו לו שיחות עם אשתו המתה או הדמות שיצאה מחוץ לגופה.
"היא תקשרה איתי ואמרה לי: "ג'ף, אינך יכול להישאר, אינך יכול להישאר. אתה חייב לחזור, אתה חייב לחזור". ממש ניהלנו שיחה. ניהלנו שיחה על כך שאם אשאר איתה, הבן שלנו ספנסר, יישאר יתום. ידעתי שבננו גריפין מת. הוא לא השתתף בשיחה, זה היה רק היא ואני. אבל ממש עשינו בחירה, החלטנו שאני אחזור. אין לנו מושג כמה עוצמתיות המחשבות שלנו. משום שברגע שעשיתי את הבחירה לחזור, מצאתי את עצמי לפתע בבית החולים בקומה עמוסה במחלקת טראומה".
אחרים כמו במקרה של המחברת והחוקרת ד"ר איבון קייסון מספרים שהם חזרו לגוף שלהם כדי להמשיך לשרת את האל או את הבורא. בריאיון שעשינו בעבר עם ד"ר קייסון, היא מספרת על כך שכמה ישויות של אור הופיעו לנגד עיניה ונתנו לה אפשרות בחירה, להתגלגל מחדש כתינוקת או לחזור לגופה הפצוע.
"הלב שלי הגיב מיד: "הו מאסטרים בבקשה הדריכו אותי. מהי הבחירה הגבוהה יותר? אני רוצה לעשות את רצון האל. ואז מה שקרה, הישויות תקשרו איתי בטלפתיה עם כל כך הרבה אהבה ובצורה כל כך מתוקה: "זה יהיה קשה יותר, אבל התשובה היא לחזור לגוף הפצוע". מבלי לשאול שאלות, רק מתוך אמון מוחלט, הלב שלי הגיב – אני מסכימה. זה היה מהיר יותר מהמחשבה. זה קרה בין המילה "אני" לבין המילה "מסכימה". שם זה קרה. בהרף עין, מצאתי עצמי מתעוררת בתוך גופי המת שהיה שרוע על הרצפה בעוד רוחי החלה לשוב אליי ואל גופי".
כמה מתרגלים של שיטת הפאלון גונג, הידועה גם בשם פאלון דאפא, שיטה רוחנית המתמקדת בעקרונות של אמת, חמלה וסובלנות, מספרים באתר האינטרנט Minghui.org על חוויית סף מוות שעברו. הם יכולים להגיש את סיפוריהם לאתר בעילום שם מאחר שהשיטה ומתרגליה נרדפים בסין על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית. מתרגל דאפא סיפר ב-2008 על מקרה שבו שוטר היכה אותו באלה עד עילפון. הוא סיפר שהוכה משום שסירב להפסיק לתרגל פאלון דאפא. "בזמן שהייתי מעולף, ההכרה שלי עזבה את גופי. חשבתי בליבי שעדיין לא מילאתי את השליחות ההיסטורית שלי. ואז ההכרה שלי חזרה לגופי שהיה כבר קר". המתרגל מספר שהשליחות ההיסטורית שלו והמטרה שלו בחיים הן להציל ישויות חיות. כמה מאלה שעברו את חוויית סף המוות יודעים בדיוק מדוע הם רוצים לחזור. אצל אחרים כמו אניטה, המטרה מתגלה עם הזמן, בדיוק כפי שאביה אמר שיקרה.
– אנו חיים בעולם המושתת על פחד. הבנתי שהמחלה שלי אכן נגרמה בגלל פחד, פחד מכל דבר. פחד מלא להיות מספיק טובה, פחד שלא יאהבו אותי, פחד לאכזב אנשים, הפחד להיכשל, הפחד ממחלת הסרטן, היה לי פחד נוראי מסרטן. לכן כל החלטה שעשיתי בחיי באה ממקום של פחד. במילים אחרות, אני עושה את הבחירה מתוך הפחד לעשות את הבחירה הלא נכונה, במקום לעשות החלטות ממקום של אהבה, התלהבות ושמחה. עם הזמן, הבנתי שהמטרה שלי היא בעצם להקל על אנשים להתמודד עם פחד. אחד הפחדים הגדולים של אנשים הוא פחד מהחיים שלאחר המוות. אני רוצה שאנשים ידעו שאין מה לחשוש מהחיים שאחרי המוות. מכיוון שאני חושבת שהפחד הזה מהעולם הבא הוא מה שמניע התנהגויות של אנשים כאן בחיים האלה. הפחד הזה גורם להם לחיות חיים לא ממומשים. אני מאמינה שכאשר אנו נולדים, אנו בעצם נולדים עם ידע מלא אך במשך חיינו הוא מתפוגג מתוכנו. אנו נולדים נטולי פחד, אנו נולדים עם הידיעה שאנחנו מחוברים, אבל זה מתפוגג מתוכנו. מה שלמדתי בהיותי בצד ההוא זה שיש לי הרצון לחלוק אותו עם אנשים. החיים שלהם יהיו הרבה יותר טובים לו ידעו על זה. זו הסיבה שאני כה נחושה לחלוק את זה עם אנשים כי אני חושבת שזה יעשה אותם מאושרים ובריאים יותר.
ד"ר בריאן ווקר, שהיה רופא המשפחה של אניטה, בזמן שעברה את חוויית סף המוות אומר שהמקרה של אניטה מעמיד את כל עולם הרפואה בפני אתגר. הוא מוסיף, "ישנו הסרטן הנוראי הזה שלפתע נעלם. ואם לא שואלים את השאלה, מדוע? אז בעצם לא מתמודדים עם הבעיה האמיתית. המדענים החלו לקבל את העובדה כי מתח רגשי ומחשבות יכולים לתרום לבעיות בריאותיות. למעשה, מחקרים מצאו קשר אפשרי בין מתחים לבין מחלת הסרטן. מחקרים אף הגיעו למסקנה כי לחץ עלול להחמיר את המצב. דבר המאשר את המסר של אניטה על מה שהפחד גרם לה.
– באיזו דרך את חיה חיים ללא פחד?
– אני מגבילה את המסרים שאני מקבלת מהמדיה, מגבילה את המסרים מהרעש של העולם הפיזי. התוצאה של חוויה כמו זו שעברתי, לימדה אותי שיש עולם שלם אחר ובלתי נראה. העולם הבלתי נראה הזה, מלא בישויות אהובות המדריכות את הנשמה שלי, את האני הגבוה יותר שלי, שהן שם איתי, תומכות בי ומדריכות אותי. והן מנסות לתקשר איתי כל הזמן. הן שם תמיד, לכולנו יש ישויות כאלה. איננו מקשיבים תמיד ואיננו יכולים תמיד לשמוע. הבעיה היא שהרעש בעולם הפיזי הזה, וכשאני אומרת רעש, אני מתכוונת למידע שמפגיזים אותנו בו, כל יום וכל היום, אם זה מהאינטרנט ואם זה מהטלוויזיה, המידע שמפגיז אותנו, הוא ברובו מידע המבוסס על פחד. רוב המידע הוא כזה, כי פחד זה מה שמוכר טוב. אז המידע הזה שמפציץ אותנו לוקח לנו את האנרגיה, משתלט לנו על המוח, ויש לו השפעה כה רבה עלינו, עד שלא נשאר לנו מקום להיפתח ולתת למסרים מהעולם האחר לעבור. יש לנו נשמה ויש לנו גוף פיזי. וכשהגוף הפיזי אינו מכיר בכך שאתה במהותך נשמה, וכשהגוף הפיזי חושב שרק המֵמד החומרי קיים, רק העולם התלת ממדי הזה של חמשת החושים, ואת כל המידע הוא משיג רק מיצורים פיזיים אחרים ומדברים חומריים אחרים כמו המדיה וכו', אז למעשה אתם מקבלים מידע מוגבל מאוד. אבל החוויה הזו הראתה לי, מעל לכל ספק, שיש בי חלק שלם שהוא הרבה יותר גדול מהגוף הפיזי, הרבה יותר גדול, והוא מחובר למשהו הרבה יותר גדול מהעולם התלת ממדי הזה.
– איך את עצמך מתחברת לעולם הזה?
– ובכן זה יכול לקרות בדרכים רבות. מבחינתי אחד הדברים שאני תמיד מתעקשת עליהם זה שעליי לחיות ליד הים. וממש אחרי שעברתי את חוויית סף המוות הבנתי שמבחינתי האוקיאנוס מאפשר לי להתחבר. וזה שונה מאדם לאדם. יש אנשים שיאמרו אולי שעבורם אלה הם הרים, אחרים יאמרו פשוט שדות פתוחים. עבורי, האוקיאנוס עושה זאת. הוא עוזר לי להרגיש קרובה יותר למקור, ליקום. עלינו לעשות הפסקות של שקט. להתמקד במה שאתם אוהבים, להתמקד במה שבריא ולא במה שאינו בריא. להתמקד במה שמשפר את בריאותכם לא בכיצד להימנע ממחלה. זה הייעוד שלי, לומר לאנשים שזו הדרך האמיתית לבריאות, לרווחה, לאושר ולשמחה ולכל הדברים האלה. דבר נוסף שברצוני לומר זה שאבי הוא זה שהחדיר בי את הפחד שליווה אותי לאורך כל חיי. זה היה האישור שלו שתמיד רציתי. זה היה המזג שלו שתמיד חששתי ממנו. והוא זה שהחדיר בי את הפחד שליווה אותי כל חיי. אבל ברגע המוות, הוא זה ששחרר אותי מהפחד הזה. הוא זה שאמר לכי ותחיי את חייך ללא פחד. והוא אמר: זה כל מה שעליך לעשות ותמצאי את הייעוד שלך נגלה בפניך.
כשדיברתי עם אניטה הבנתי טוב יותר מדוע אנשים חוזרים, לפעמים אפילו חוזרים לחיים קשים. מילה שעלתה על דעתי הייתה – הקרבה. אפשר אולי לומר שמה שאניטה עשתה הוא מעין מעשה של הקרבה, שבאופן ממשי למדי, כרוך בדחיית החזרה לשמים. ולשם מה? כדי לעזור לאחרים להפיץ את המסר של אומץ, של רוחניות ושל אהבה. אני חושבת ש"המסע שלי למערב" כבר הצליח.
