מאמר מאת סא"ל (במיל') עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים
"כן להישאר בציר פילדלפי", "לא להישאר בציר", "בואו נשלב טכנולוגיות במקום נוכחות פיסית בשטח", "בואו נקיים שת"פ עם ארה"ב ועם מצרים", "אין תחליף לנוכחות פיסית בשטח" – אלו מקצת האמירות הנזרקות לחלל האוויר במסגרת שיח האולפנים על המו"מ לעסקת החטופים.
אלא שמסתמן כי העסקה המדוברת אינה עסקת חטופים "רגילה". נראה שבעצם עוסקים כאן בסיומה של המלחמה (במתכונתה הנוכחית לפחות). היות שכך, עולות על פני השטח לדיון גם סוגיות אסטרטגיות לגבי "היום שאחרי".
הנחת העבודה של כולם היא שהשליטה בציר חשובה לישראל כדי למנוע העברת הברחות ממצרים לרצועה, הברחות שישמשו את בניין הכוח ואת שיקום הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה, וכך למעשה להבטיח את פירוז הרצועה. זה לכאורה, חשוב מספיק בכדי לבסס אינטרס ישראלי מוצהר של המשך נוכחות פיסית ושליטה בציר.
כשברקע מתנהל דיון האם לקבל את דרישת חמאס במסגרת המו"מ לעסקת החטופים ולוותר על השליטה הישראלית בציר – מתרבים לאחרונה הטיעונים לפיהם שליטה בציר מעל הקרקע אינה באמת מספקת מענה למנהרות הארוכות בתת הקרקע שפתחיהן רחוקים מהציר ומצויות בלב שכונות המגורים ברפיח, או לחילופין אלו הטוענים (חלקם במערכת הביטחון עצמה) כי ניתן בשיתוף פעולה עם ארה"ב ומצרים לבסס פתרון טכנולוגי בשטח דוגמת המכשול בעוטף עזה וכי בעזרת מערכת סנסורים משוכללת ניתן לשלוט על הציר מרחוק.
אבל, כאן בדיוק מתבטא הפספוס הגדול. לא הכול זה הברחות. ההקשר הוא אסטרטגי מערכתי ולא זה שאנו מתועלים אליו.
ציר פילדלפי הוא גבול בין-לאומי יבשתי משותף בין הפלסטינים/הרשות הפלסטינית עם מדינה בין-לאומית שאינה ישראל. ולזה כבר יש משמעויות אסטרטגיות מעבר לסוגיית ההברחות והתעצמות הזרוע הצבאית של חמאס או כל גורם טרור אחר שיהיה ברצועה ביום שאחרי. כשמדברים על "צינור החמצן" של חמאס, כדאי להבין מה הוא כולל לבד מאמל"ח ומטענים כאלו או אחרים העוברים בתוואי המנהרות, ובחינה כזו תגלה שלא מדובר בצינור בלבד כי אם במכונת החמצן כולה.
בעוד מדינת ישראל לא הכירה בישות הפלסטינית כמדינה עצמאית, הגבול המשותף שלה עם מדינה בין-לאומית אחרת מהווה שער אסטרטגי בינ"ל שלה לעולם, ומדובר בדיפלומטיה ויחסי חוץ, בכלכלה, בכניסה ויציאה של פלסטינים ושל גורמי חוץ בינ"ל, של כסף, כניסה של ידע ופעילים.
יתרה מכך, מדובר בממשק פיסי ישיר בין גורמי הטרור ברצועה לאזור "המערב הפרוע" בסיני, כשכל תלמיד מזה"ת מתחיל יודע כי יש את מצרים גופא ממערב לתעלת סואץ ויש את סיני שהוא אזור הספר הנידח במזרח שבו משקיעה מצרים פחות משאבים משמעותית, ובו מרוכזים גורמי טרור (דוגמת דאעש בסיני) וגורמי פשיעה.
ישראל בחרה לסמוך על מצרים שהאינטרסים שלה בסוגיה הפלסטינית אינם זהים לאלו של ישראל, כפי שהוכח במלחמה. יותר מכך, האינטרס המצרי נבנה בשקט בסיני ויוצר בפועל הרשאה לכלכלה שחורה ולשוק שחור במרחב הגבול בין עזה ובין גורמי טרור ופשע מתוך שטחה של מצרים. כמובן מצב זה מאפשר שקט בסיני ושקט גם בעזה, ולכן זה טוב למצרים אבל ממש לא טוב לישראל.
ישראל קיוותה למעורבות בינ"ל, אך גילתה מהר מאוד שהעולם עסוק בענייניו ואין לו כל כוונה לעשות את הנדרש, לבד מתשלום מס שפתיים בתדירות נמוכה.
ישראל הצהירה כי תגיב לכל הפרה, אך גילתה שאין לה לא לגיטימציה ציבורית פנים ישראלית וגם לא בינ"ל לעשות כן, ולכן נאלצת לשתוק ולהבליג ולעקוב מרחוק.
כדאי להזכיר מה היו הטיעונים הישראלים האסטרטגיים שעמדו בבסיס היציאה מציר פילדלפי בעבר:
- גבול בינ"ל משותף עם מצרים יסיר את טענת הכיבוש הישראלי ויטיל על מצרים מקצת מן האחריות לרצועת עזה.
בפועל – בתחקור לאחור ניתן לקבוע כעת מפורשות כי גם במהלך מלחמת "חרבות ברזל" הואשמה ישראל בכיבוש הרצועה תוך התעלמות כמעט מוחלטת מתפקידה של מצרים ואחריותה בהתעצמותו של חמאס, בדומה לאי לקיחת אחריות של מקבלי החלטות בישראל לאירועי ה-7 באוקטובר. יתירה מכך, אף גורם בינ"ל לא הפנה דרישות למצרים כמו אלו שהופנו לישראל. - ישראל תוכל לפעול מיידית נוכח כל הפרה במגוון דרכים (צבאיות, דיפלומטיות וכו'). בפועל – ישראל נאלצה להתעלם ולהבליג וזאת בשל אילוצים אסטרטגיים שונים ובהיותה מורתעת מחשש לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם מצרים או לחילופין מחשש ממשוואת התגובה של חמאס והיגררות לסבב לחימה. הדברים הגיעו עד למצב של פתיחה של מעבר קרקעי נוסף בין מצרים לרשות הפלסטינית (מעבר "צלאח א-דין") בנוסף למעבר רפיח, שלא הרבה ידעו עליו, ודרכו נכנסו מטענים לרצועה ללא פיקוח.
לאור האמור, נראה שציר פילדלפי משמעותי הרבה יותר מהתמקדות רק בסוגיית ההברחות והוא אינו רק "צינור חמצן" לחמאס או לכל ישות אחרת שתשלוט בעזה בעתיד, כי אם תא לחץ שלם או "אולם מלא בחמצן". ציר פילדלפי הוא חלק אינטגרלי מעיצוב הרצועה ביום שאחרי והגבול היחיד לעולם שבו ישראל מוותרת על שליטתה לטובת ישות שאינה ריבונית או לטובת "מדינה נחשלת". שליטה בציר (וכדאי להתחיל לדבר על מרחב פילדלפי ולא רק על ציר גיאוגרפי צר) מאפשרת לישראל, הלכה למעשה, לשלוט על "היום שאחרי" ברצועה ועל מאפייניו ולעצב מציאות אחרת, מבלי להיות תלויה בטוב ליבם של המצרים או של גורמים בינ"ל שאין להם אינטרס משמעותי בנעשה בגבול עזה-מצרים, ושהאינטרסים הלאומיים שלהם שונים מאלו של ישראל.
כדאי לפיכך להתחיל ולחזור לדבר אסטרטגית ולא לצמצם את הדיון בפילדלפי רק להברחות או לפתרון טכנולוגי כזה או אחר.
שיח אסטרטגי שאינו נסוב סביב ההברחות בלבד יבליט מיידית את החיוניות האסטרטגית שיש לנוכחות צה"לית לאורך גבול הרצועה עם מצרים, ויתרום משמעותית להבנה שאם ישראל מעוניינת בעיצוב מציאות אחרת ברצועה ביום שאחרי (ולא רק מניעת הברחות), זו לא רק שאלה של איזה גורמים פלסטינים ישלטו בעזה, אלא גם מה הם הכלים שיהיו בידיהם לשליטה זו ומה תפקידה של ישראל, הפעם כגורם אקטיבי ולא רק כצופה מרחוק – ציר פילדלפי הוא כלי מרכזי כזה.
קרדיט לתמונה: דובר צה"ל
הרשמה לניוזלטר השבועי
כל מה שחשוב לדעת – במייל אחד.
הישארו מעודכנים עם חדשות שניתן לסמוך עליהן.
• לעוד תכנים ועדכונים הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו: לחצו כאן
• מצאתם טעות? יש לכם שאלה? תגובה? פנו אלינו דרך הטלגרם או דרך המייל
